סיפור אישי: מה חשוב באמת


מדי שנה אני נושאת הרצאה בנושא "משמעות"  בפני תלמידי השנה השנייה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו.  באמצע ההרצאה אני מבקשת מתלמידי להתרכז במשך כמה דקות ולמצוא דימוי המסמל עבורם את מקצוע הרפואה. בזמן הנותר אנחנו משוחחים על כך.


לרוב נמצאת המשמעות העמוקה ביותר מעבר למודעות ובשיחה על הסמלים והדימויים הללו עולים מושגים אוניברסאליים ואב-טיפוסיים. לקראת סיומו של אחד המפגשים האלה, טען בפני סטודנט אחד, שהוא לא מצליח להפיק שום דימוי ובמקום זה נזכר בחלק מהסימפוניה התשיעית של בטהובן.


 


כשבקשתי ממנו לנסות להסביר הוא השיב שהוא לא בטוח, אבל אולי יש לכך קשר ליכולת להתגבר על מגבלה פיזית, כי כאשר בטהובן כתב את הסימפוניה התשיעית עם ה"אודה על השמחה" (  an die Freude; Ode to joy Ode)  הוא היה חירש לחלוטין. אולי אפשר לעזור גם לאחרים בדרך יצירתית כזאת.


על אף שההסבר שלו נשמע הגיוני למדי, המשמעות נמצאת תמיד מעבר להיגיון ואני חשדתי שזה לא הכל והחלטתי להמשיך ולבדוק. שאלתי את הסטודנט מתי לאחרונה הוא שמע את הסמפוניה התשיעית? הוא הביט בי ארוכות ועיניו מלאו עצב. הסימפוניה נוגנה לפני ארבעה שבועות בלוויה של חברו, שנהרג בתאונת אופנוע.   


הס הושלך בכיתה.


"מה למדת ממות חברך ?" שאלתי אותו. הוא עצר לרגע. חברו חסר לו מאד, כך סיפר, ובשבועות האחרונים הוא ניגש כמה פעמים לטלפון בכוונה להתקשר ולשתף אותו במשהו, ובכל פעם נזכר במותו והרגיש מחדש את האובדן. הוא ניסה לדבר עם אחרים אבל זה לא היה אותו דבר, וזה אף פעם לא יהיה. הוא לא הקדיש לזה מחשבה, אבל מות חברו הוכיח לו שלאיש אין תחליף, שכל חיים הם ייחודיים ויקרי ערך. הוא שתק לרגע, על סף דמעות. "אני חושב שבשבילי זה היה הרגע המכריע" הוא אמר. "אחרת כל מה שאנחנו לומדים לא היה חשוב לי בכלל". כולנו ישבנו וחשבנו על דבריו. בדממה שהשתררה, רבים הבינו שגם בשבילנו זה היה כך.


 


אני זוכרת אירוע שהתרחש כשהייתי קטנה ובו הבינה המדינה כולה, שאין תחליף לחיי אנוש. מדובר באירוע שהתרחש לפני שנים רבות, כשילד מעיירה כלשהי במערב התיכון נפל לבאר נטושה ובמשך שבוע עמלו צוותי ההצלה להוציא אותו משם. אז, עוד לא הייתה טלוויזיה ומכשירי הרדיו היו פתוחים בכל מקום – בחנויות, באוטובוסים, אפילו בבתי ספר. זרים שאלו אחד את השני ברחוב "יש חדש ?" ובני כל הדתות התפללו יחד.


 


במהלך ניסיונות החילוץ איש לא שאל האם הילד הוא בנו של פרופסור, של עוזרת בית או בן למשפחה אמידה. האם הילד שחור, לבן או צהוב; האם הוא ילד טוב או רע, מהיר תפיסה או איטי. באותו שבוע ידעו כולם שהדברים האלה אינם חשובים: שחשיבות חייו של ילד אינה קשורה לדברים האלה. חיי אדם שאברו נגעו לליבנו, החלישו את כולנו.


 


ומבלי לבטא זאת בקול, ידענו כולנו שלא היה בזה רק משהו אישי. ידענו שלא רק חייו של הילד היו בעלי ערך רב, אלא גם חיינו שלנו. שאם היינו אנחנו באותה באר, המחשבות והתפילות של כל המדינה היו איתנו גם כן.


 


ואם כולנו ידענו זאת כשמישהו נפל לבאר, הרי שידענו זאת כל הזמן. המשבר הדרמטי פשוט גרם לנו להיזכר בדבר החשוב מכל. אחר כך, החילוץ הסתיים בטוב וכולנו שכחנו זאת שוב. מפתיע עד כמה קל לשכוח שכל חיים הם חשובים, שכל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד וראוי לאהבה ללא תנאי.


 


הסיפור מובא מספרה  של ד"ר רחל נעמי רמן My grandfather's blessings   תירגמה ארנה פריזר. מודן הוצאה לאור.


 

כתיבת תגובה