סיפור אישי: הפציינטים של הפציינט


הדבר הראשון שזכור לי הוא ערפל שמנע ממני להתעורר לגמרי. שמעתי את צלצול ה beeper  והצלצול הלך וגבר עם הזמן. זה חלום, אמרתי לעצמי. חשתי מרחפת, במצב שאינך יודע בדיוק מהי מציאות ומה הדמיון; אך פתאום הבנתי מה שקרה. עכשיו הייתי ערה לגמרי. בדרך כלל כאשר אני קמה בבוקר, קרני השמש עוד לא חודרות דרך חלונות חדר השינה שלי. אך הבוקר הם האירו כבר את כל החדר. לא זו בלבד – מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה, חצי המרחק בין המיטה לבין והדלת – ואין לי מושג איך הגעתי עד כאן. "לא ייתכן" אמרתי לעצמי כאשר קמתי והתיישרתי.  הביפר עדיין צלצל כאשר רצתי מהחדר וגיליתי לתדהמתי שהשעה היא עשר ורבע בבוקר. מאוחר – מאוחר מאד.  "היום הארבעה במאי" אמרתי לעצמי, וקוראים לי שירה. זה חדר המגורים שלי. ברק אובמה הוא נשיא ארצות הברית."  כך הוכחתי לעצמי שבינתיים אני שוב ערה לגמרי. "אך מדוע אינני זוכרת מה קרה" ?  אמרתי לעצמי. "כבר עברו שנים מאז שהרגשתי כך לאחרונה".  חזרתי לחדר שינה כדי לחפש את הטלפון הנייד. בדקתי את הרצפה. אין כתמי דם.  – "כלומר ,לא דיממתי" אמרתי לעצמי. לפני 10 שנים הייתי מעורבת בתאונה בה ניזוק המוח. התחלתי לסבול מפרכוסים – לא רק פרכוסים, אלא status epilepticus  ממש.  כמעט ושכחתי יום שלם בחיי – מאז התאונה – אותו אינני זוכרת כלל. בכל פעם שהזכירו פרכוסים או איבוד הזיכרון במשך לימודי הרפואה הרגעתי את עצמי –"את בסדר גמור", אמרתי לעצמי "המוח שלך מתפקד מצוין ושנים כבר לא היה לך פרכוס". אך הבוקר היה יוצא מן הכלל. משהו קרה ואינני יודעת מה. הלכתי לצלצל למרפאה  והייתי מוכרחה לשבת, כי הידיים שלי רעדו באופן בלתי רגיל.


"עדנה", אמרתי למזכירה " מדברת שירה. "הרגע התעוררתי על רצפת החדר ואינני יודעת איך הגעתי לשם. אני מצטערת שלא הגעתי למרפאה בזמן. מתי צריך להגיע הפציינט הבא". למזלי לעדנה הייתה תחושה קלינית טובה משלי ותוך זמן קצר הגיעו רופאי המחלקה שלי והובילו אותי לחדר מיון.


עכשיו שאלתי את עצמי האם היה לי פרכוס, או שמא סתם התעלפתי ? האם הסתובבתי בחדר ועודני ישנה – כלומר somnambulism  – או שזו חס וחלילה פסיכוזה. ביטלתי את האפשרות האחרונה אך כאשר הגיעה האחות הבנתי ששכחתי משהו. "מה קרה לך" היא שאלה והסתכלה עלי כדי לגלות סימני מחלה כלשהי.  "התעוררתי הבוקר על רצפת החדר ואין לי מושג איך הגעתי לשם". "אולי את שתית אלכוהול בערב?" היא שאלה אותי. רופא אחר שמע את השאלה, ולפני שיכולתי לענות הוא העיר לה "היא רופאה אצלנו, וידוע שהיא לוקה בפרכוסים". עכשיו הפכתי לאישיות מאד חשובה והוסר החשד לשיכרות.


נשלחתי לבדיקת EEG   והתוצאות היו תקינות. גם הבדיקה הנוירולוגית הקלינית לא העלתה ממצאים חולניים.


כמה לילות מאוחר יותר כשישבתי בחברת כמה ידידים רופאים אחד מהם שאל,  "האם בקשו ממך לעשות פיפי" ?


אשתו של הרופא גערה בו: "יוסף, איך אתה יכול לשאול שאלות כאלה"?…


אך אני הבנתי את הכוונה. הוא התכוון, האם ביקשו דגימת שתן כדי לבדוק אם השתמשתי בסמים.  השאלה גרמה לי לחשוב. שלושה רופאים שונים שאלו אותי ישר – האם אני שותה אלכוהול בצורה מוגזמת או משתמשת בסמים. גם עניתי כהלכה – סמים לא, אלכוהול לפעמים, אך לא בלילה שעבר. בטוחה הייתה שהליקוי בזיכרוני שעברתי לא נבע מאלכוהול ולא מסמים. אך אני מבינה את חשדם של הרופאים. הרי אני רופאה, תחת לחץ מתמיד, לחץ פיזי, לחץ קוגניטיבי ולחץ נפשי – חוסר שינה, התייבשות, ומתח – כל אלה הם גודמי סיכון להופעת פירכוסים אצל אדם שיש לו נזק מוחי. אך מצבים אלה הם גם גורמי סיכון לשימוש בסמים. השימוש באלכוהול ובסמים נפוץ בקרב רופאים,  כמו באוכלוסייה הרגילה – 15%, רק שלנו כרופאים נגישות קלה יותר לסמים.


כתלמידה לרפואה שמעתי הרצאות אין ספור על סימנים חשודים לשימוש בסמים בקרב רופאים: רק שהסימנים לא כל כך יחודיים. רופא יכול להיות עצבני לאכול ולישון בצורה בלתי סדירה גם בלי סמים.


אז  שאלתי  את  חבריי, מה היה קורה,  לו הייתי אומרת "כן, נכון אני משתמשת בסמים. " אחד הידידים מיד אמר "אסור להגיד".


התחלתי שוב "אבל ………………


אך הידיד מיד הפסיק אותי ובצורה החלטית יותר קבע: "אסור להודות".


הבנתי. לו הייתי שותה או משתמשת בסמים, לא היו מפנים חולים אלי יותר.


האמת היא, אני מופתעת עד כמה חולים באמת מוכנים לספר לרופא את סודותיהם. כמה פעמים חולים מתחילים במשפט, "אולי לא  הייתי צריך לספר לך, אבל……….ואז מספרים לי הכול. באמצע תאור של תלונות המתייחסות לצרבת או לקוצר נשימה, אני שומעת סיפורים על שימוש בהרואין, על התעללות במשפחה, או על מחשבות אובדניות. לדעתי, הרופא, יותר מכל אדם אחר אמור לשמוע ווידוי החולים שלו. יש משהו  קדוש אבל לא במובן הדתי,  יש יחס של קירבה מיוחדת ששוררת בין הרופא לבין החולה. לא משנה אם אתה רופא בעצמך –  גם אני מצאתי את עצמי מספרת לרופאים שלי, סודות שגם החברים הכי טובים שלי לא יודעים.


כאן יש אפשרות של דילמה קשה. מה אתה עושה אם נודע לך שחבר לעבודה שלך משתמש בסמים? הרי איש כזה מסוכן לחולים.


 


הסיפור מופיע בכתב העת Journal of the American Medical Association  ל 20 ביולי 2011.


 


 


 

כתיבת תגובה