סיפור אישי: כולנו בני אדם (FREE)

כאשר כל השכנים התאספו מסביב לעץ חג המולד, דאגה הגברת מרטין לתינוק החדש שלה. אף לא אחד משבעת הילדים הקודמים היה כל כך אדיש להנקה, ואף אחד מהם כל כך אפתי, רפה ושקט. שבוע לאחר הלידה היא התעטפה בצעיף שחור ועבה, והלכה בשלג קילומטר עד לדלת של אחותי לבקש עזרה. אחותי היא אחות במקצועה. היא הופתעה לראות את הגברת מרטין. גברת מרטין הייתה שייכת לכת האמריקאית העתיקה המנוניטים, אשר כמו  ה-Amish  אינם מאמינים בשום התקדמות טכנולוגית, וממשיכים עד עצם היום הזה באורח החיים של המאות הקודמות. משפחת מרטין גרה במשק בלי חשמל וללא מים זורמים. ביקורים אצל  רופא התקיימו רק לעיתים נדירות, וטיפול רפואי, אפילו לילדים, פשוט לא היה שייך לתרבות שלהם. התינוק נולדבעזרת מילדת, שניקתה את התינוק לאחר הלידה, שקלה אותו והניחה אותו על שד האם. לאחר מכן היא ארזה את הציוד שלה והמשיכה ללידה הבאה. כשאחותי שמעה את הדאגה בקולה של הגברת מרטין, היא טלפנה והזמינה אותי לבוא מיד עם המכשירים, מכיוון ש"תינוק של שכן חולה מאוד".


עדיין זכורה לי האווירה השקטה של אותו בוקר חג המולד. הכול היה מכוסה שלג, הכול שקט, אין רכב אין יוצא ואין בא. כאשר נכנסנו למטבח הרחב אבל הצנוע, הרגשנו כאילו הועברנו לעולם אחר. קבלו אותי ואת אחותי שבע בנות חמודות, ביישניות, כולן לבושות בשמלות כחולות מתוצרת בית, ועוטות כיסוי ראש לבן. כל המשפחה עמדה מסביב כאשר השכבנו את התינוק על שולחן המטבח ובדקנו אותו. כולם היו שקטים, ובעיקר התינוק שלא השמיע קול. האור היחידי בחדר הגיע מהחלונות הרחבים, מספיק אור כדי להיווכח שהתינוק היה כחול מאד, חלש מאוד ומיובש מאד. הודעתי למשפחה שהתינוק זקוק לאשפוז מידי בבית החולים, אבל מר מרטין הסביר שהדרך ארוכה מדי עבור הסוס והעגלה שלו ושאין סיכוי למצוא מונית בבוקר חג המולד. גם הזמנת אמבולנס לא נראתה כפתרון מעשי, כי באזורים נידחים אלה נהגי האמבולנס הם מתנדבים, ומי יתנדב בחג המולד?


כך, בהעדר ברירה, החלטנו אחותי ואני, להסיע את התינוק עם הוריו למרכז הרפואי השלישוני הקרוב ביותר.
 לא עברו ימים רבים והתינוק נכנס לחדר ניתוח כדי לתקן מום לידה המכונה transposition of the great vessels. אחותי ובעלה המשיכו להסיע את ההורים לבית החולים כדי לבקר את תינוקם בהחלמתו. המשפחה הבינה שדבר חריג הוא שרופאה ואחותה יעשו ביקור בית ביום חג, והם היו מאד אסירי תודה על ההתערבות שלנו. ללא העזרה שלנו, לא היו משיגים ייעוץ רפואי, והמצב היה הופך מסוכן. התפתחה ידידות בין המשפחות, שלא הייתה קיימת לולא מחלתו של התינוק. אחותי ואני היינו הגשר שקשר בין המשפחה לבין עולם הרפואה המודרנית.



עברו שנים, ואני ובעלי התבוננו בתינוקת החדשה שלנו כשהיא שוכבת באותו בית החולים בו נותח התינוק של משפחת מרטין. הפעם היה זה התור שלנו להיות הורים לתינוקת שנולדה עם מום חמור בלב – חוויה שמשנה את כל חיי המשפחה. כאשר ישבנו בחדר ההמתנה ארבע שעות בעת ניתוח התינוקת שלנו, נפתחה הדלת, ומי נכנס…  אם לא גברת מרטין ובעלה. היינו ידידים שהתקרבו הודות למחלת התינוק שלהם. לסובבים אותנו זה היה בוודאי מוזר כאשר שתי משפחות עם רקע כל כך שונה הסתודדו יחד כדי לתמוך זו בזו. הבת שלנו הייתה בידי אותו מנתח שהעניק לבן שלהם חיים רגילים. זה עודד אותנו. אחר הצהרים התפללנו שיבוא יום והילדים שלנו ישחקו ביחד, אבל זאת הייתה תפילת שווא – הבת שלנו מתה כעבור שלושה ימים.


כעבור שמונה שנים, היו עדיין חברים שהתעניינו בהתרחשויות של אותו חג המולד, שבו  התיידדנו עם משפחת מרטין. במרפאה הקטנה שלי אני מטפלת בילדים רבים מכת המנוניטים והאיימיש. לחלק מהם יש מחלות תורשתיות. אם אחת סיפרה לשנייה על הקשר שלי לעדה  שלהם. הם קוראים לי בשמי הפרטי, ומוותרים על התואר דוקטור. אין זה סימן לזלזול, חס וחלילה, אלא להיפך, זה סימן של כבוד. הם מתעניינים בשלום משפחתי, ומביאים לי מאפים תוצרת בית והזמנות לחתונות. הסטודנטים לרפואה מופתעים מהיחס החם השורר בני לבין העדה החריגה הזאת. ידיד מהאיימיש הסביר לי ש-"בליבנו כולנו שווים". תקוותי היא שהסטודנטים יתפסו אמת יסודית זאת.


בסופו של דבר, לא משנה אם אנחנו נוסעים בסוס ועגלה או במכונית יוקרתית, ולא משנה אם אנחנו גרים בפנטהאוז או בבית כפרי. כולנו בני אותה האנושות. כולנו מנסים לנווט את דרכנו בחיים בדאגה, בפחד אבל גם בשמחה ובששון, מתמודדים עם כישלונות וחוגגים הצלחות. כולנו אוהבים את ילדינו. כאשר ילד חולה או הולך לעולמו אנחנו נתקפים באותם רגשי אבל. אותם רגשות לעני ולעשיר. בסופו של דבר – כולנו שווים.
היום הבן של משפחת מרטין ילד בריא ושמח. המשפחה עזבה את סביבתנו כי חיפשו אזור פרימיטיבי יותר. אבל הגב' מרטין ממשיכה לכתוב לנו. לעיתים קרובות היא מזכירה את בתנו המנוחה ששמה היה אביגיל. לי נראה שזה חשוב – מעין הודיה עד כמה היא אסירת תודה שבנה נשאר בחיים. אם מול אם, היא מבינה את היגון שאני נושאת עימי מדי יום ביומו, כי היא עצמה לא הייתה רחוקה מגורל דומה. חוויה זו של ידידות כוללת שני רגשות מנוגדים – שמחה ואבל.
אם יש דבר אחד שלמדתי מהתינוק של משפחת מרטין, הוא שכולנו בני אותה אנושות, לא חשובים ההבדלים. זו אחת המתנות היקרות שעלינו להרגיש כרופאים, ועלינו להעניק לחולים.
הסיפור מובא בכתב העת JAMA מיום 21 לדצמבר 2018.

כתיבת תגובה