מגנזיום בשבץ מוחי, מתוך JC 410 , ה- LANCET

 במגזין הקודם, 409, דיווחנו בקצרה על מחקר פרוספקטיבי שהוצג בירחון STROKE. כאן נרצה להציג מחקר חדש ורחב היקף שהוצג החודש ב- LANCET.


שבץ חד, הינה סיבת המוות השלישית במדינות מתועשות והינה הסיבה העיקרית למוגבלות. האפשרויות הטיפוליות המיידיות הן מוגבלות. rTPA הינו טיפול תרומבוליטי אשר משפר את הסיכוי להחלמה מלאה, רק אם ניתן תוך 3 שעות מהופעת השבץ.


 בחירת החולים לטיפול זה קשה ומוגבלת מאוד, בנוסף מעלה טיפול זה את שכיחות הסיבוכים מדימום. לאספירין תועלת מוחלטת קטנה, של ירידה של אחוז אחד בתמותה או במוגבלות, רק אם הטיפול ניתן תוך 48 שעות מהשבץ. וגם אז יתכן ויעילותו היא רק במניעת הישנות השבץ ולא כטיפול בשבץ החד.


מתוצאות בדיקות הדמיה וניסויים בבעלי חיים, פותח רעיון הפנומברה (Penumbra) האיסכמית. זהו אותו איזור מסביב לאוטם בו זרימת הדם מופחתת, ומאפשרת חיות התאים, אך פוגעת בתפקודם. מאורעות מטבולים וביוכימיים באזור הפנומברה, מביאים למות התאים, אלא אם מושגת זרימת דם מחודשת.


 עדיין לא נמצאו החומרים, אשר פועלים לשיפור זרימה זאת, במודלים אנימאליים (Animal), ואשר ניתנים לשימוש גם בבני אדם ושאינם גורמים להחמרת הנזק.


מגנזיום הינו חומר נוירופרוטקטיבי (Neuro protective), כך נמצא, במספר מודלים אנימאליים. חומר זה הינו בטוח לשימוש ואף זול.


 בחסימת עורק ה-Middle Cerebral במכרסמים, הוכח שמגנזיום מקטין את שטח האוטם. ובאוטם מוחי מתסחיף, יעילות מתן המגנזיום נמשכה גם אם ניתן 6 שעות לאחר השבץ,  חלון זמן ארוך בהרבה מחומרים נוירופרוטקטיביים אחרים.


המנגנון באמצעותו מגן המגנזיום, אינו ברור, ומספר מנגנונים ביוכימיים הוצעו כדי להסביר את פעילותו. כמו כן, למגנזיום השפעות קארדיו-וואסקולריות, ביניהן הגברת זילוח הדם המוחי ועליה ב-CARDIAC OUTPUT. פעילותו נוגדת הטסיות אינה רלבנטית בשימוש קליני.


 


מספר מחקרים קטנים, דיווחו על ירידה בשיעורי התמותה והנכות 3-6 חודשים לאחר טיפול במגנזיום בשבץ מוחי. שיעור הסיכונים, בסקירה מערכתית אחת, ירד ב- 0.75 אחוזים, אך שיעור זה לא היה מובהק סטטיסטית. בנוסף, השפעה נוירופרוטקטיבית של מגנזיום, נמצאה בפגים עם נזק היפוקסי (Hypoxic) סביב הלידה.


מחקר זה בא לבדוק האם מגנזיום במתן תוך ורידי הניתן בתוך 12 שעות מהשבץ, מקטין את התמותה או את המוגבלות לאחר 90 ימים.


במהלך 6 שנות המעקב, נבדקו כ-2400 לוקים בשבץ במחקר בינלאומי, רב מרכזי, כפול סמיות ומבוקר ע"י פלצבו זה. חציים קיבלו מגנזיום תוך ורידי וחציים פלצבו תוך 12 שעות מאבחון השבץ.


שתי הקבוצות היו דומות מבחינת מדדים דמוגרפיים, גורמי הסיכון ומאפייני השבץ. הזמן החציוני עד לקבלת טיפול היה 7 שעות.


בבדיקת יעילות הטיפול, לא נמצאו הבדלים, בין הקבוצות, בתמותה או במוגבלות לאחר 3 חודשי מעקב.


 בנוסף, לא נמצאו הבדלים גם בתוצאות המחקר המשניות שהוגדרו מראש.


 עליה קלה בתמותה מדלקת ריאות, בתמותה קארדיו-וואסקולרית, ובתמותה מסיבוכי השבץ נמצאה דווקא בקבוצת הטיפול במגנזיום.


 יתר על כן, יעילות הטיפול לא השתנתה, אם ניתן תוך 6 שעות או לאחר 6 שעות מהשבץ. שיפור קל, כתוצאה מהטיפול במגנזיום, נמצא בקבוצת השבצים ה- לא קורטיקליים (Cortical). מבחינת בטיחות הטיפול, לא נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות.


לסיכום, למרות תוצאות חיוביות במחקרים בבעלי חיים ומחקרים קליניים קודמים, הטיפול התוך ורידי במגנזיום, לא שיפר את התמותה או המוגבלות לאחר 90 יום מהשבץ. ההנחות בטרם המחקר, שטיפול תוך 6 שעות יעיל יותר מטיפול שניתן לאחר 6 שעות או שבשבץ איסכמי הטיפול יועיל יותר מאשר בשבץ דימומי וגם שבשבץ קורטיקלי התועלת תהיה גבוהה יותר מאשר בשבץ לקונארי,  – כולן הופרכו.


עם זאת החוקרים מעירים כי יתכן ותוצאות אלו קשורות למועד המתן המאוחר יחסית של מגנזיום (6 שעות),  ויש מקום  לבדוק במחקר נוסף, מתן מגנזיום תוך 3 שעות מהופעת סימני השבץ. מאידך,  יתכן שלמגנזיום אין כל תפקיד בשבץ בבני אדם.



Effects of Ranolazine With Atenolol, Amlodipine, or Diltiazem on Exercise Tolerance and Angina Frequency in Patients With Severe Chronic Angina – JAMA 2004 291:309-16

פורסם בקטגוריה JC כללי, עם התגים , מאת מערכת אימד.

כתיבת תגובה