הרפואה בראי ההיסטוריה: בתי הספר לרפואה בפדואה ובפריז, מאת הפרופ' זרם פריאר


 


במאה השלוש עשרי דעכה קרנה של Montpellier  כמרכז הרפואי היוקרתי ביותר באירופה ומקומה נתפש על ידי פריז ופדואה.  בין הרופאים שהעלו את קרנה של אוניברסיטת פריז היו


Guido Lanfranchi. רופא זה התחיל את חייו המקצועיים בעיר מילאנו, איטליה. בצעירותו  היה מעורב בויכוח פומבי ובגלל עמדותיו הנחרצות הוכרח לברוח מאיטליה לצרפת. על אף גילו הצעיר, שמו כרופא מנתח הלך לפניו והוא התקבל ברצון בפריז ונקלט בבית הספר לכירורגיה של St Come. ידוע עליו כי העדיף צריבת רקמות בחום על פני הסכין, וכן העדיף לחץ על כלי דם כאמצעי לעצירת דימום, מלקשרם בחוט. בשבילו מקצוע הכירורגיה היה מקצוע אקדמי  כמו מקצוע הרפואה, והוא הצטער על כך שהקזת הדם וניתוחים קטנים היו בידי מנתחים מעשיים לא מלומדים –  barber surgeons.  Lanfranc  כפי שנקרא בפריז, ביקש לכלול את הכירורגיה בתחום הרפואה. רופא צריך ללמוד כירורגיה פילוסופיה ולוגיקה, כדי  שיוכל להתבטא בצורה הגיונית ובהירה בהרצאותיו. כאן המקום להוסיף שהוא עצמו היה מורה מחונן ותרם לעליית שמו של בית הספר לרפואה בפריז. את ספרו, Chirurgica Magna,  כתב בשנת 1296 וכבר בראשית הדפוס  הספר נדפס בצרפת בשנת  1470 . בין הנושאים הרבים עליהם כתב כדאי להזכיר את נושא תפירת העצבים. כפי שהזכרנו בפרקים על גאלנוס ועל הרמב"ם בסדרה זו – תפקידם של העצבים כמובילי גירויים תחושתיים ומוטוריים כבר היה ידוע מזמן.  במקרים של קרע בעצבים   Lanfranc הדגיש את החשיבות של תפירת עצבים וחיבורם בחזרה כדי להחזיר להם תפקוד תקין.


מכאן  נפנה לאוניברסיטת פדואה, אשר תהיה נושאת הדגל בתחייתה הרפואה במאה השש עשרה. הדמות המובילה בבית הספר בפדואה  בחצי השני של המאה השלוש עשרה היה Peter of Abano. Peter of Abano  היה אדם מלומד, השתלם ברפואה במקומות רבים והיה מסוגל לקרוא את ספרי הרפואה הקלאסיים בשפתם האוריגינלית, – יוונית – שפה בה שלטו רק מעטים באותם הימים. Peter of Abano ניחן בכושר תצפית, העריך את תצפיותיו ולא קיבל דוגמות שהיו מקובלות על הכנסייה.


כמו כן לא הכיר בתופעות שתוארו כניסים בברית החדשה, בטענה שאין אלו אלא תופעות טבע מוכרות. כן טען שחזיונותיו של לצרוס, היו  הזיות בלבד. דעות אלו נחשבו ככפירה באותם הימים ועונשם – מוות על המוקד. אך Peter of Abano   בעת ההיא שכב במיטת חוליו  וברבות הימים  מת ממחלתו.  הכנסייה  העלאתה  את דיוקנו  על המוקד  במקום לשורפו גופו.


כמו שאמרו חז"ל :- זו תורה – וזו שכרה.  


כתיבת תגובה