הפסקת נשימה בשינה , jc 438 , LANCET


הפסקת נשימה חסימתית חמורה בשינה מעלה את הסיכון לאירועים קרדיווסקולרים קטלניים ולא קטלניים, ואילו טיפול ב-CPAP מפחית סיכון זה. כך עולה ממחקר התבוננותי חדש המתפרסם היום ב-LANCET .


 


המשתתפים היו במעקב פעם בשנה למשך תקופה של כ-10 שנים וההיענות לטיפול ב-CPAP נבדקה ע"י מד השימוש במכשיר.


 


נקודות הקצה של המחקר כללו אירועים קרדיווסקולארים קטלניים (מוות מאוטם שריר הלב או שבץ) ואירועים קרדיווסקולרים לא קטלניים (שכללו אוטם ושבץ לא קטלני, ניתוח מעקפים, או PTCA ).


 


הקבוצה (235 מטופלים) של הסובלים מחומרה הגבוהה ביותר של הפסקת הנשימה החסימתית בשינה, ללא טיפול ב-CPAP סבלה מרמת הסיכון הגבוהה ביותר: 1.06 מקרי מוות קרדיווסקולרים ל-100 שנות אדם, ו-2.13 אירועים קרדיווסקולרים לא קטלניים ל-100 שנות אדם.


 


זאת לעומת הקבוצה בדרגת חומרה קלה-בינונית (403 משתתפים) שאצלה דווח על ירידה בסיכון היחסי של כ-50% לאירועים אלו.


 


אצל הנוחרים הרגילים (שאגב מוערכים כ-50% מאוכלוסיית הגברים הבוגרים..) התוצאה נמוכה משמעותית ודומה למימצאים שהתקבלו בקבוצת הביקורת של ה"בריאים".  גם המטופלים עם הפסקת נשימה חסימתית שטופלו ב-CPAP השיגו תוצאה טובה יותר מאלו שדורגו עם חסימת נשימה קלה-בינונית ותוצאה דומה לנוחרים הרגילים והבריאים.


 


החוקרים מסכמים איפוא שגברים עם הפסקת נשימה חסימתית חמורה נמצאים ברמת סיכון מוגברת לאירועים קרדיווסקולרים קטלניים ולא קטלניים, וששימוש ב-CPAP מפחית את הסיכון באופן משמעותי. Lancet 2005; 365: 1046-53


 


הערת המערכת:


 


לפני מס' חודשים ראיינו  את פרופ' דגן מנהל מעבדת השינה בשיבא תל השומר ואנו ממליצים לצפות ולהאזין שוב לראיון מעניין זה.


 


כמו כן הרצאת אורח מכנס האיגוד הקרדיולוגי ה-51 של פרופ' אלי אוטו מטורקיה, עסקה בדיוק בשאלה שנחקרה במחקר זה: האם הפסקת חסימה נשימתית בשינה היא בעייה קרדיווסקולרית ?


 


נראה גם שמלבד הסיכונים הקרדיווסקולרים הכרוכים בחסימת נשימה בשינה שאינה מטופלת,  יש גם סיכונים חמורים נוספים, כמו למשל הירדמות בנהיגה…כמו כן דיווחנו גם על סיכון לתמותה הקשור לתופעה זו דווקא אצל גברים צעירים, על הפרעות בתפקוד מיני , ועל אפשרות לקשר בין התסמונת הזו לפרפור פרוזדורים, ועוד.


 


מכל אלה עולה שמדובר בתופעה עם השלכות חמורות וקשות בכמה מישורים, וכפי הנראה, איבחון הבעייה עדיין לוקה בחסר, ויש צורך בהעלאת המודעות הן בקרב הקהל הרחב (לסובלים הפוטנציאלים מהתסמונת, ולא פחות מהם – גם בנות זוגם…), והן בקרב הרפואה הראשונית בעיקר.


 

כתיבת תגובה