מבזק: אבלציה בעזרת גלי רדיו יכולה לשמש כקו ראשון של טיפול בפרפור פרוזדורים (JAMA) מתוך jc 442


 


לפי מחקר חדש עולה, כי בידוד של וריד הריאה בעזרת טיפולים בגלי רדיו (radiofrequency ablation), יכול לשמש כקו ראשון של טיפול בפרפור פרוזדורים (או בקיצור – AF) סימפטומטי.


 


פרפור פרוזדורים מטופל בד"כ בעזרת תרופות נוגדות קרישה ותרופות אנטי-אריתמיות.


 


לדברי החוקרים, על אף שלעיתים קרובות הטיפול נוגד הקרישה אינו אופטימלי ועל אף שלטיפול האנטי-אריתמי ישנן תופעות לוואי חמורות, טיפול באבלציה נשקל רק לאחר כישלון התרופות.


 


במחקר השתתפו 70 מטופלים בגילאים 18-75 שנים, עם אפיזודות חודשיות של AF מלווה בתסמינים, במשך 3 חודשים או יותר. החולים הוקצו אקראית לקבלה של טיפול לבידוד וריד הריאה או לטיפול תרופתי, שכלל בד"כ פלקאיניד (שם מסחרי TAMBOCOR), פרופפנון (PROFEX), סוטלול (SOTALOL) וורפרין (COUMADIN).


 


נמצא כי בחודשיים הראשונים, ל- 20 מטופלים מקבוצת הטיפול התרופתי היו חזרות של AF, שהביאו ל- 26 אשפוזים לצורך היפוך קצב והתאמה של התרופות. בקבוצת החולים שעברו אבלציה, ל- 9 חולים בלבד היו חזרות של AF שלא הצריכו  לאשפוזים.


 


במשך התקופה של שארית השנה הראשונה, ל- 22 חולים בקבוצת הטיפול התרופתי היו חזרות של AF סימפטומטי, לעומת 4 בלבד בקבוצת האבלציה. תשעה עשר מהחולים בקבוצת הטיפול התרופתי הגיעו לאשפוז, לעומת 3 בלבד בקבוצת האבלציה.


 


החוקרים מדווחים, כי בקבוצת החולים שעברה אבלציה היו פחות אירועים של AF לא ממושך בבדיקת הולטר, וכי החולים דיווחו על איכות חיים גבוהה יותר מאשר החולים בקבוצת הטיפול התרופתי.


 


החוקרים הסיקו, כי בידוד וריד הריאה ע"י טיפול בגלי רדיו, יוכל להיות הקו הראשון של הטיפול, בחולים נבחרים עם AF סימטומטי. החוקרים מציעים כי ייעשו מחקרים גדולים יותר בנושא, על מנת שניתן יהיה לשנות את ההמלצות הקימות.


 


הערת המערכת: אנו מציגים כעת סרטון וידיאו המציג טיפול באבלציה בחולה עם פרפור פרוזדורים סימפטומטי באמצעות מכשור הדמיה חדיש המאפשר לצוות המטפל לזהות בדייקנות רבה את הנקודות אותן יש לצרוב. הטיפול בוצע במכון הלב בבית חולים רמב"ם, ואתם מוזמנים לעיין בסיקור מרתק זה.


 


Radiofrequency ablation vs antiarrhythmic drugs as first-line treatment of symptomatic atrial fibrillation: a randomized trial., Andrea Natale


JAMA 2005;293:2634-2640


 


        

כתיבת תגובה