סיפור אישי: רינה , מאת הפרופ' פריאר


 מה מניע אדם צעיר ללמוד רפואה ?


בהיותי סטודנט לפני שנים רבות, התרשמתי שעמיתי, בעלי אמביציה, בוחרים בעיקר במקצוע הכירוריגיה.  הכירורגיה באותם ימים הייתה עטופה ביוקרה ובהילה מרפואה פנימית או רפואת ילדים. הכירורג היה מעין כוהן, ששירת במקדש, חדר הניתוח. אחות חדר הניתוח, בהיררכיה שלהם, עמדה מיד לאחר המנתח. היא נבחרה למשרה הרמה הזו בגלל כישוריה. האחות הייתה אילת חדר הניתוח ושלטה ביד רמה כדי לחסום את דרכם של חיידקים לתוך המקדש שלה וכן ניסתה לחסום את דרכם של סטודנטים שלדעתה נשאו יותר חיידקים מאשר הכירורגים ועוזריהם.


היו מנתחים שעבדו בשקט ובריכוז ומלבד פקודות בודדות דוגמת : מספרים, סכין חבישה וכו', לא נפלטה מהם אפילו מלה אחת. שקט זה רק הוסיף למעמדם הרם בעבודת הקודש בחדר ניתוח. מנתחים נוספים, סיפרו בדיחות, או עסקו בפוליטיקה.


הסטודנטים לא העזו לדבר אלא אם נשאלו.


שנים מאוחר יותר, בהיותי רופא צעיר, מרכז הכובד עבר למחקר. רופאים צעירים שאפו לגלות נסתרות, בעיקר בחקר הסרטן ואילו היום נפלאות הגנטיקה קורצים לחוקרים צעירים רבים.


כאמור, אלה רק התרשמויות, ואינן מבוססות על סקירות.


בנוסף לאלה, בוודאי פעלו גם שיקולים של פרנסה ושל יוקרת מקצוע הרפואה בכלל. אינני יודע ,  האם התגשמו שאיפות הרופאים הצעירים.


כאשר פגשתי ברינה פגשתי באישיות חריגה.


רינה למדה פסיכולוגיה ועבדה במקצוע זה. תוך כדי עבודתה נוכחה לדעת, כי רופאים אינם מדברים לחולים כראוי ואינם מוסרים הסבר ממצא על מצב החולה. משמעות  המחלה והטיפול בה, לא מוצגים כהלכה בפני המשפחה. על פי רוב החולים או קרוביהם יוצאים מהשיחה עם הרופא מבולבלים ומתוסכלים. ברור שלא כל הרופאים חוסכים בהסברים, אבל עדיין יותר מדי נוהגים כך.


רינה הרגישה שאינה מסוגלת להישאר אדישה לנוכח המצב, והחליטה להירשם כסטודנטית לרפואה. הכרתי אותה כמתמחה ברפואת ילדים. יום אחד עשינו ביקור במחלקה ומשהגענו לתאי הבידוד, נעלמה רינה פתאום.


כעבור מספר דקות, שבה רינה מאחד התאים, והיא בוכה בכי מר. "מה קרה, רינה" שאלתי. כאשר נרגעה רינה השיבה לי "הילד בתא זה, אחמד שמו, סובל מלויקמיה. אני רואה אותו מדי יום. פניו תמיד עצובים. היום נמצאת אצלו המורה למוזיקה ומנגנת לו שירים. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך. אני כל כך מתרגשת."


המשכנו בביקור. באחד מתאי הבידוד פנתה אלי אם בדבר פרטים הנוגעים במחלת בנה. עוד בטרם יכולתי להשיב,  כי כבד פה אנוכי, רינה החלה להסביר בפרוטרוט. כאשר היא סיימה, רינה הוסיפה:-  "תראי גברת ייתכן שמחר תרצי לשאול אותי אותה שאלה שנית וכן מחרתיים. תשאלי ואל תתביישי, אשמח להסביר לך את המצב פעמים נוספות".


רופאים רבים במחלקתי הקפידו לענות על שאלות בסבלנות ובהרחבה.

רופאה כמו רינה – לא ראיתי עוד מימי.

כתיבת תגובה