סיפור אישי: אל תשכחי את הבושם

 


עברנו דירה כי המשפחה הלכה וגדלה. המגורים החדשים היו ממש באזור "מעורב ירושלמי", דתיים וחילוניים, אשכנזים ועדות המזרח, חסידים ומתנגדים, אזרחים מן השורה וצורכי סמים גרו ביחד – כמו הזאב והכבש בחזון אחרית הימים  של הנביא ישעיהו. רצינו שהילדים שלנו ירגישו שבתוך עמנו אנחנו יושבים, ושידעו לחיות עם כל העדות  וכל השכבות.


אחת המשפחות הראשונות להזמין אותי לביקור בית היה זוג חסידים צעיר. ההורים אריה לייב, סוחר חפצי נוי וספרי קודש מפולפל וחרוץ ובת זוגו, שרה לאה. לשרה לאה, פנים עדינות ויפות, אך עם קצת עצבות.  לבתם הבכורה והיחידה, בת שש שנים, עלה החום. הבת לא ראתה את ביקורי בעין יפה, ולא  מסרה לי את שמה. בדקתי אותה כמיטב יכולתי, וקבעתי שהיא מצוננת. רשמתי טיפול כלשהו, ונפרדתי מהמשפחה.


בדרך הביתה הרהרתי על הביקור. לא מקובל שאצל חסידים תהיה בת בודדה ואחר כך אין יותר ילדים. נהפוך הוא הפתגם שלהם אומר: " בת ראשונה סימן טוב לבנים"  כפי שאיחלו לי לאחר לידתה של שלומית, ודווקא אצלנו הפתגם התגשם. לא זו בלבד אלא בשיחתנו, האם רמזה מספר פעמים  שלא יהיו לה עוד ילדים. האם כרתו לה את הרחם ? שאלתי את עצמי. האם קרה משהו לבעלה?   בכל אופן היא לא שתפה אותי בסודם, והסיבה לעקרותה נשארה תעלומה.


עברו מספר שבועות. אשתי ואני פגשנו את בני הזוג ברחוב ובמכולת, והתיידדנו. יום אחד אריה לייב ביקש לבקר אצלי עם רעייתו להתייעצות וללא בתם. בבואם, הזוג התיישב מולי, כמובן הייתי סקרני לשמוע מה בליבם. אריה לייב דיבר בפתיחות ובחופשיות שאינה אופיינית לחסידים. הרי לעיתים קרובות הם מסתירים את מחלתם אפילו מקרובי משפחה. "יש לנו בעיות בקיום יחסי אישות. לדעתי  התנאים חייבים להיות אסתטים והאישה חייבת לשים לב על הופעתה, על ניקיונה וגם להשתמש באיפור ובבושם. שרה לאה אינה מסכימה איתי. לדעתה החיצוניות אינה חשובה. ולי קשה לקיים יחסי מין בתנאים כאלה."


הסברתי לאריה לייב ולזוגתו, שתחיה, שאין זה בתחום התמחותי, והפניתי אותם לרופא נשים העוסק בעקרות ובאין אונות". עברו  מספר שבועות והזוג בקשו לדווח לי על הקורות להם בשבועות האחרונים. אריה לייב נכנס למרפאה בדירתי ואילו שרה לאה נכנסה למטבח לשפוך את ליבה בפני אשתי. אריה לייב  תיאר לי את ה via dolorosa   שלו ושל שרה לאה ממומחה אחד למשנהו אך הכול לשווא. בינתיים הנשים טכסו עצה.  בשבת הבאה אמרה אשתי לשרה לאה, השאירי את הבת אצלי. את ואריה לייב תיסעו לאילת  לסוף שבוע. תשכחי את הצרות ותיהנו. אולי אשתי זכרה את המתח שלי בשבועות שעברו בין חתונתנו לבין כניסתה להיריון. בכל אופן שרה לאה תפסה את העניין  והתלהבה מהרעיון. ביום שישי מוקדם בבוקר שרה לאה הביאה את בתה, ששמה נחמה. יחד איתה היא מסרה בגדי שבת, נעלי שבת, ספר "כה עשו חכמינו" וספרי ילדים נוספים. שרה לאה נתנה הוראות אחרונות לאשתי, והנה הפלא ופלא נחמה אפילו לא בכתה בפרידה. כאילו היא בסוד העניינים,  כאילו שותפה לתחבולה. אשתי לוותה את שרה לאה לפתח הבית ומילת הפרידה שלה הייתה "תיהני, ועל תשכחי את הבושם". ביום ראשון בבוקר שרה לאה חזרה שמחה וטוב לב. והנה כעבור תשעה חודשים ולשרה בן. וכעבור שנה נוספת עוד בן. ואחר כך עוד מספר בנים עד שנולדה הבת השנייה. ואחר כך עוד מספר בנים. ואני נזכרתי בשירת  ההודיה של חנה, אשת אלקנה מספר שמואל, "עד  עקרה ילדה שבעה."  אינני זוכר כמה בנים נולדו לשרה לאה ולאריה לייב אך הם בודאי עלו על שבעה.


מאז לידת הבן הראשון, מדי שנה בימי חג הפורים, כאשר היהודים עוסקים ב "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" שרה לאה שולחת דג גדול על פלטה למרים אשתי. הדג מבושל, מטובל ומקושט כי הדג  סמל לפוריות הוא.       


 

כתיבת תגובה