ספור אישי – "ילד טוב" מספרו של ינוש קורצק :- איך לאהוב ילד, רגעים חינוכיים וזכות הילד לכבוד / פרופ' זרם פריאר


יש להיזהר שלא לבלבל בין טוב, לבין – נוח.


בוכה מעט, לא מעיר אותנו בלילה מלא אימון,בהיר-מזג – טוב.


רע קפריזי, צרחן, בלי סיבה הנראית לעין, גורם לאמו יותר התרגשויות מצערות מאשר התרגשויות נעימות.


ללא קשר עם ההרגשה העצמית, יש תינוקות סבלניים יותר, על פי התורשה. כאן מספיקה יחידה אחת של מצוקה כדי להביא לעשר יחידות צווחה, ושם, תינוק אחד על עשר יחידות מיחוש מגיב ביחידה אחת של בכי.


אחד – ישנוני, תנועות עצלות, יניקה איטית, צעקה ללא חיוניות, ללא ריגוש ברור.


השני – ערני, תנועות נמרצות, שינה דרוכה, יניקה נלהבת, צעקה עד כדי כחלון.


ישתנק, מאבד את הנשימה, צריך להחיותו, לפעמים בקושי חוזר לחיים. אני יודע: מחלה, אנחנו מרפאים אותה בשמן דגים, בזרחן, בדיאטה ללא חלב, אבל אותה מחלה מאפשרת לתינוק להפוך למבוגר בעל רצון עז, דחף גועש, מוח גאוני. נפוליאון היה משתנק בינקותו.  כל החינוך בזמננו מבקש שהילד יהיה נוח: צעד אחר צעד, בעקביות, שואף להרדים, לדכא, להרוס כל מה שהוא רצונו וחירותו של הילד, חוסן רוחו, כוח תביעותיו וכוונותיו.   מנומס, צייתן, טוב, נוח, לא מחשבה על כך שיהיה חסר אונים בפנימיותו ולא יוצלח בחייו.


 


הערת העורך


אני מצטט מהאנציקלופדיה העברית בערך "יאנוש קורצ'ק"


יאנוש קורצ'ק הוא שם כינוי  להנריק גולדשמידט שנולד בוורשה בשנת 1878. היה סופר ומחנך יהודי ונקרא " אביהם של יתומים". יאנוש היה בן למשפחה יהודית-פולנית מתבוללת ועשירה. הוא למד רפואה באוניברסיטת וורשה וסיים את לימודיו בשנת 1903. תוך כדי עבודתו במחלקת הילדים התעוררה התעניינותו  בעניים, והתנדב לעבוד במחנות קיץ לילדי מצוקה. 


בספרו הראשון "ילדי הרחוב" שהופיע בשנת 1901 הוא מתאר את סבלם של ילדים יתומים בערים, הנאלצים לגנוב למחייתם, ואם זאת מצליחים לשמור על חוש הצדק שלהם. בשנת 1911 הוא נתמנה למנהל בית היתומים היהודי בוורשה ובמשרה זו החזיק עד מותו, למעט שנות מלחמת העולם הראשונה בהם שירת כקצין רפואה.


 


גישתו החינוכית של קורצ'ק הייתה מהפכנית בשעתה והעמידה במרכזה את החום ואהבה לילד. הוא אפשר לילדים שיטה של שלטון עצמי וביטוי עצמי, ברמה גבוהה. פירותיה של שיטה זו ניכרו היטיב בין היתר בהוצאה סדירה של עיתון ילדים, שהופץ בקרב ציבור רחב כתוספת שבועית ליומון היהודי. בעקבות הצלחותיו בקשוהו השלטונות לסייע בהקמת בית יתומים לא יהודי ליד וורשה. קורצ'ק התמנה מרצה באוניברסיטה החופשית הפולנית וכן שידר ברדיו בנושא חינוך ילדים ומבוגרים. כמו כן הרצה במכון היהודי למורים בוורשה. על יסוד ניסיונו פרסם שני ספרים:- "כיצד לאהוב ילדים" (קטע מספר זה הבאנו למעלה) ו"זכותו של הילד לכבוד". הספר הראשון הופיע בשנת 1920 והשני בשנת 1929.


הוא כתב גם ספרי ילדים רבים ביניהם "לבדי עם אלוהים" ו "כאשר אשוב ואהיה קטן".


 


עם עלייתו של היטלר לשלטון, והתרחבות האנטישמיות, העמיקה תודעתו היהודית של קורצק והוא נטל חלק בפעילות יהודית כנציג הלא ציוניים בסוכנות היהודית. ב 1934 וב- 1936 ביקר בארץ ישראל, ופגש רבים מחניכיו שעלו כחלוצים. בביקור בעין חרוד הושפע מאד מדרך החיים, ומן הרעיון הקיבוצי ואף שקל להתיישב בארץ ישראל. אלא שלא היה מוכן לנטוש את יתומיו. בשנת 1940 הועבר בית היתומים לגטו וורשה, וקורצ'ק הקדיש את כל מאמציו להגן על קיומו. בשנת 1942 כשיצאה הוראת המשלוח למחנות המוות, הסתיר קורצ'ק את האמת מן הילדים. בפתח קרנות המוות הוצע לקורצ'ק להיפרד ממעל 200 היתומים, ולקנות בכך את חירותו האישית. אך הוא סירב. יחד עימם הוא יצא לטרבלינקה ושם נרצח. סיפור גבורתו זה הפך לאגדה.


 


ברצוני להודות לידידי, ד"ר דני שור, שהסיב תשומת ליבי לספר על אהבת ילדים של יאנוש קורצ'ק.


 


 

כתיבת תגובה