הרפואה בראי ההיסטוריה: הרפואה הקלינית באנגליה במאה השבעה עשר


 


שלושה רופאים עמדו בקדמת הרפואה הקלינית באנגליה במאה השבעה עשר, והם Francis ,Glisson Sir Theodore Tourquet of Mayerne  ו  Thomas Sydenham. נספר קצת על כל אחד מהם.


 


גליסון מוכר לנו מהקרום שעוטף את הכבד והנושא את שמו – Glisson's capsule. גליסון כתב ספר על אנטומית הכבד ולכן לא מוגזם לטעון שהוא היה אחד הפטולוגים הראשונים בעולם. אך בימינו אנו, כאשר חשיבות  ויטמין ה- D בכותרות, כדאי להזכיר כי גליסון  היה בין הראשונים  לתאר את מחלת הרככת. בשנת 1650 הוא כתב את ספרו De Rachitide עם תיאור קלאסי של המחלה. בתיאורו הוא מציין ש "הילדים הנגועים אינם מזיזים את מפרקיהם בחופשיות, אינם שמחים כמו ילדים בריאים, אינם אוהבים לרוץ, אלא מעדיפים תנועות איטיות ומצפים שהמטפלים בהם יעשו זאת בעדינות. הוא מתאר במדויק את עיוות בית החזה של ילדים הנגועים ברככת קשה, כולל הבליטה של עצם החזה – מה שנקרא בלועזית – Chicken breast .


 


הרופא השני שדגל ברפואה הקלינית באנגליה במאה השבע עשרה היה Sir Theodore Tourquet of Mayerne. טורקה נולד בעיירה מיירן ליד Geneve והוא נזכר בהיסטוריה לפי מוצאו מיירן ולא לפי שם משפחתו טורקה. מיירן חי בין השנים 1573 ועד 1655. בשנת 1611 הוא התיישב בלונדון ולכן הוא נמנה בין הרופאים הדגולים האנגלים. בלונדון שמו הלך לפניו, והוא נעשה חבר של ה Royal College of Physicians והתמנה גם כרופאו האישי של המלך James   הראשון אשר הקנה לו את תואר האבירות. הוא היה עורך המהדורה הראשונה של ה  Pharmacopoeia  של ה Royal College of  Physicians  ספר אשר עדיין המליץ על תרופות מפוקפקות דוגמת עצמות גולגולת טחונות של בן אדם, דם של  סמור ומשחת עטלפים. הוא גם הכניס מלחים של כספית לשימוש הרפואה. הוא השאיר לנו תיאור מפורט של בריאותו של המלך. כאשר מלאו למלך חמישים ושבע שנים הוא כבר נשאר בלי שן בפה ובלע את המזון בלי ללעוס. מיירן קובע כי למלך מוח יציב מאוד  שעמד היטב בהפלגות בים ושלא הושפע משתית אל-כהל  או בנסיעות בעגלה.


 מיירן גם נותן לנו תיאור של מחלות שהמלך עבר. מיירן מתלונן שהמלך  מתלוצץ על תרופות ומכריז שרופאים בקושי שווים משהו ואפשר לוותר עליהם בקלות. על אף הכרזות אלה, נוצר הרושם שהמלך העסיק את מיירן  לא מעט.


 


גדול הרופאים האנגלים בעת ההיא היה  ללא ספק Thomas Sydenham   ועל שמו אנחנו קוראים עד היום הזה מחלת ה chorea  התוקפת ילדים לפעמים לאחר מחלת קדחת השגרון וגם בלעדיה –  – Sydenham's chorea. סידנהם חי בין השנים 1624 ועד 1689 וזכה לתואר אבו-קרט או היפוקרטס של אנגליה. כקלינאי לא היה שני לו ותיאוריו של מחלות ותצפיותיו היו מעולים. הוא זלזל בידע שנדלה מספרים ולא העריך את מדעי הרפואה כפי שהיו בימים ההם. אפשר ללמוד על דעותיו מתשובות שהוא נתן לשניים מתלמידיו.  כאשר Sir Richard Blackmore  ביקש ממנו להמליץ ספר לימוד ברפואה, הוא ענה לו :- 'מדוע שלא תקרא "Don Quixote", ספר טוב מאוד ואני עדיין קורא בו'  והוא נזף ברופא נוסף, שהתעניין בבוטניקה, במילים ' אנטומיה ובוטניקה – הכל שטויות. לך למיטתו של החולה – כי רק שם ניתן ללמוד רפואה'. מובן שעצותיו של סידנהם היו מופרזות, אך אולי הם סללו את הדרך להתפתחות של הרפואה הדיסקרפטיבית בה הצטיינה המאה ה- 19.


 סידנהם גם השתתף במלחמת האזרחים –  ונלחם לצידו של Cromwell  ונגד המלך. לאור הדעות הפוליטיות שלו, הוא לעולם לא נבחר כחבר ב Royal College of Physicians והיה עליו להתמודד עם ביקורת והתנגדות. למרות הקשיים הוא היה רופאם של אנשים רבים וחשובים. הוא היה אדם צנוע ונדיב ונרתע מפרסום. מספרים על בן תקופתו של סידנהם, הרופא הגדול שלימד באוניברסיטת ליידן, ד"ר בורהב – עליו נדבר בעתיד – שהרים את כובעו כל פעם שהזכיר את שמו של סידנהם.


 


סידנהם כתב מעט. ספר אחד שכתב מכונה " תצפיות רפואיות" וספר שני " על מחלת ה gout" . בספרו הראשון מופיע תיאור מאלף על מחלת החצבת. " חצבת" הוא כותב " מחלת ילדים. ביום הראשון למחלה החום עולה והחולה מצונן. ביום השני, החולה רדום, והלשון לבנה. החולה צמא, העיניים דומעות והאף נוזל. המחלה מחמירה והולכת עד ליום הרביעי. ביום זה הפריחה מופיעה. בתחילה נקודות בודדות בפנים אשר גדלות ומתחברות. לאחר מכן הפריחה מתפשטת לגוף. ביום השמיני הפריחה נעלמת".


 


על מחלת ה gout  כתב סידנהם מניסיון אישי, לאחר שלקה במחלה זו בעצמו.


סידנהם דגל בתרופות פשוטות ויעילות. כאשר חום הגוף עלה, הוא המליץ לקרר את הגוף. לחולי שחפת הוא יעץ התעמלות באוויר החופשי; הוא מיעט בהקזות דם; הוא נמנה בין הראשונים להשתמש בברזל בטיפול בחוסר דם;  במחלת המלריה הוא טיפל בקינין – תרופה שנמצאה בקליפת עץ הסינקונה  – ושהובאה מפרו באותם הימים. יש לציין שמלריה הייתה מחלה נפוצה באנגליה באותם הימים. במחלת העגבת הוא טיפל במשחות שהכילו כספית – והמבוגרים בינינו יזכרו שהתרופה הסיסטמית הראשונה היעילה  נגד עגבת הייתה "סלברסן" , תרופה שהכילה כספית והוכנסה על ידי ד"ר פול ארליך. תרופה נוספת בה סיגנהם אהב להשתמש הייתה אופיום, בצורת טינקטורה – דהיינו מומס באל-כהל –  ולה הוסיף קינמון ותלתן.


זכותו העיקרית של סידנהם הינה בזאת שהתרחק מספקולציות ותיאוריות לא מבוססות והחזיר את הרופאים לתצפיות ליד מיטת החולה-  כי רק שם אפשר ללמוד רפואה.    


 


 

כתיבת תגובה