סיפור אישי


אנחנו ממשיכים בסיפורו של הילד שלקה בתסמונת אספרגר, אחד ה autistic spectrum disorders  מתורגם  מהספר :


"The curious incident of the dog in the night" ,By  Mark Haddon


 


הזיכרון שלי כמו סרט המתעד את הכול – לכן אני כל כך מצליח יזכור את העבר. אני זוכר את השיחות שניהלתי, את הבגדים שאנשים לבשו ואת הריח שלהם. כלומר לא רק שיש לי פס-קול בזיכרוני אלא גם פס-ריח כביכול. כאשר אנשים מבקשים ממני  להיזכר במשהו, כל מה שעלי לעשות הוא להקיש rewind  או fast forward  או  pause   כאילו המוח שלי מכשיר וידאו. בעצם המוח שלי דומה יותר למכשיר DVD כי  לא צריך לעבור על כל הסרט כדי להגיע למקום המבוקש, אלא מגיעים ישר לשם – וגם מקשים אין- כי הכל מתרחש בראשי. כאשר אנשים מבקשים ממני לתאר את אמא, למשל, אני יכול להעלות בזיכרוני שיחות ותמונות רבות – ולתאר כל שיחה ותמונה שאני רוצה. לדוגמה, אני יכול להתמקד ביום שבת 4 ביולי 1992 כאשר הייתי בן תשע שנים. אנחנו בילינו חופשה במחוז Cornwall  באנגליה. אחר הצהרים היינו בחוף הים בעיר בשם Polperro. אמא לבשה מכנסים קצרים עשויים מבד denim, וחזייה שהייתה חלק עליון של ביקיני, ועישנה סיגריות עם ריח של מנטה. היא לא שחתה אלא השתזפה. למגבת שלה היו פסים אדומים וסגולים, והיא קראה ספר של הסופרת Georgette Heyer. כאשר גמרה להשתזף נכנסה למים וצעקה " לעזאזל, כמה זה קר" והיא קראה אלי לבא ולשחות איתה יחד. אך אני  לא אוהב לשחות כי אני לא אוהב להתפשט בפומבי. "אם לא תרצה לשחות לפחות תפשיל את המכנסיים ותכניס את הרגליים למים". את זה עשיתי.   עמדתי במים ואמא אמרה לי "נכון הרגשה מרעננת ?!". פתאום אמא קפצה אחורנית ונעלמה לתוך המים. נבהלתי כי חשבתי אולי כריש טרף אותה.  צעקתי בכל כוחי. לאחר מכן אמא הזדקפה במים והתקרבה אלי. היא הרימה את ידה הימנית וקראה לקראתי "בוא, תיגע ביד שלי. הפסק לצעוק ותיגע בידי. הקשב לי, תיגע בידי, אני בטוחה שתוכל לעשות את זה. הפסק לצעוק, אין כרישים בחוף זה של Cornwall." אני נרגעתי בהדרגה ובסוף שמתי את ידי מול ידה. פעולה זו הרגיעה אותי.


 


נכון שזכרוני מצויין, אך זכורים לי רק אירועים שהתרחשו לאחר שמלאו לי ארבע שנים, כי לפני כן לא חרטתי את המצבים בזיכרוני  בצורה הנכונה. וכך אני מזהה אנשים – אם אינני בטוח בזהותם:- אני בודק את פרטי הלבוש שלהם, האם יש להם מקל הליכה, תספורת בלתי שגרתית, משקפיים מיוחדות או דרך אופיינית להזזת את הזרוע. אחר כך אני מקיש "חפש" במוח שלי כדי לברר האם פגשתי אדם זה בעבר. כך אני מתמודד במצבים מביכים, כאשר אינני יודע איך להגיב. לדוגמא, כאשר אנשים אומרים "חבל על הזמן" ולא ברור לי למה הכוונה אני עורך "חיפוש" מוחי כדי להיזכר אם שמעתי אמרה זו לפני כן.


 


דוגמא אחרת. כאשר נער שוכב על הרצפה בבית הספר אני מחפש במוחי תמונה של מישהו מפרכס, ואני שואל את עצמי האם הבחור הזה סובל מפרכוסים, או האם הוא סתם שוכב, או האם זה משחק כלשהו. אם מתברר שהוא  באמצע פרכוסים אפילפטיים אני מזיז את הריהוט כדי שלא יקבל מכה, אני מוריד את הסווטר כדי לשים אותו מתחת לראש המפרכס ואני רץ לקרוא למורה. כל התמונות בראשי הם תמונות של התרחשויות אמיתיות, לעומת אנשים אחרים להם תמונות דמיוניות. למשל אמא. לאמא היה דמיון והיא דמיינה לעצמה מצבים לא אמיתיים. למשל היא הייתה אומרת לי "כריסטופר, לולא הייתי נשוי לאבא, אז הייתי גר בבית כפרי קטן בדרום צרפת  עם בחור בשם Jean. יתכן והוא היה השיפוצניק המקומי, אתה יודע, צובע, עושה תיקוני חשמל או בונה גדרות. ובוודאי הייתה אמורה להיות לנו מרפסת מכוסה בעץ תאנים, ובגינה גדלות חמניות.  באופק היינו רואים את העיר הכי הקרובה. בערבים היינו יושבים בחוץ, שותים יין אדום ומעשנים סיגריות צרפתיות וצופים בשקיעת החמה".


 


דוגמא נוספת – איך אנשים אחרים חושבים. המורה שלי פעם סיפרה שכאשר היא עצובה היא מדמיינת  לעצמה בית ב Cape cod  שם היא גרה עם חברתה. בשפת הים יש להם סירה איתה אפשר לצאת למפרץ להתבונן בלויתנים – ואין מראה שמרגיע יותר ונותן לך תחושת אושר.      


 


לפעמים, לאחר מותו של קרוב משפחה, כמו לאחר אימא מתה, אנשים שואלים "מה הייתה אומר לאימא אם היא הייתה פה"? או "מה אימא הייתה חושבת על זה". לדעתי הן שאלות מטופשות. אימא לא בחיים ואינה מסוגלת לא לדבר ולא לחשוב.


 


סבתא שלי לגמרי מבולבלת. גם לה כל מיני תמונות בדמיון, אך אין להם שום סדר והיגיון. כאילו מישהו בלבל סרט. היא לא זוכרת באיזה סדר דברים התרחשו. למשל, היא מדברת על אנשים מתים כאילו הם עדיין בחיים, והיא אינה יודעת להבדיל בין דברים שהתרחשו "על אמת" או אולי היא רק ראתה משהו בטלוויזיה.    


 

כתיבת תגובה