הרפואה בראי ההיסטוריה: הרפואה במאה השמונה עשר

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           בתקופת התחייה – תקופת הרנסנס – התרבו התגליות בפיזיקה בכימיה וברפואה, אך תגליות אלה לא השפיעו מידית על הרפואה המעשית. היה צורך לעכל את התגליות וללמוד איך אפשר ליישם אותם ברפואה היומיומית. בתחילת המאה השמונה עשר עלו על במת ההיסטוריה שלוש דמויות שידעו לארגן ולסדר את הידע החדש שנרכש, אחת הייתה Sir Isaac Newton  השני Carl von Linne  המוכר יותר טוב בשמו הלטיני Linnaeus  והשלישי Boerhaave.


 


כידוע ניוטון, שחי בין השנים 1642 ועד 1727, לא היה רופא אלא פיזיקאי. אך תצפיותיו היו חשובות להבנת הטבע בכללו, כי הוא הראה שחוקי הטבע נכונים הם לעולם הדומם, לעולם החי ולגופים השמימיים. חוק אחד לכדור הארץ, לשמש לירח ולכוכבים.  להבנה זו  השלכות  לכל המדעים. ספרו של ניוטון ה   Principia  דהיינו העקרונות -ראה אור בשנת 1687  והספר זכה בתואר "הניצחון הגדול ביותר למוח האנושי" .


 


לינאוס היה רופא מצליח, אך התפרסם בעיקר הודות להשפעתו בתחום הבוטניקה. הוא חי בין השנים 1707 ועד 1778 והוא נחשב  כבוטניקאי הגדול ביותר מכל הזמנים. הוא ייסד שיטת הבי-נומיאלית של הגדרת הצמחים – כלומר ניתן להגדיר כל צמח לפי הגנוס ולפי הזן או במילים פשוטות שם משפחה ושם פרטי. שיטה זו הביאה סדר לעולם הצומח, לכל צמח שם פרטי ומשפחה, אחים ואחיות דודים ודודות. ספרו של לינאוס הופיע לראשונה בשנת 1735. שיטתו יושמה גם בעולם החי  כאשר הנציג החשוב בעולם החי היה Homo sapiens.


 


תיאוריות רבות התפרסמו באותו עת, שרובן ככולן לא שרדו כי לא עמדו במבחן הזמן.  במיוחד העסיקה את הרופאים השאלה, האם קיימת נשמה. מה טיבה, היכן היא שוכנת ומה גורלה בעת המוות. כמו כן עסקו אנשי המחשבה בשאלה מה יחסה של הדת לרפואה. בתקופה הנידונה, תחילת המאה השמונה עשר,  נפער תהום מחשבתי בין אנשי הכמורה לבין המדענים. כל אחד התקדם בכוון שונה. לרפואה הייתה גישה מטאריאליסטית ומכאנית.  


הגוף החי אינו אלא מערכת חומרים הנשלטים על ידי חוקי הפיזיקה והכימיה. אך גם כאן היו  שהתקוממו נגד השקפה פשטנית זו. הבולט ביניהם היה Georg Ernst Stahl  שחי בין השנים  1660 ועד 1734 ושימש כפרופסור לרפואה בעיר Halle  בגרמניה. שטהל בז לכימיה ולפיזיקה וטען שידע האנטומיה אינה חיונית לרופא. הוא האמין בקשר הדוק בין הנשמה לבין הגוף ובלי הנשמה – אין חיים. הוא טען שהימצאות הנשמה מונעת ריקבון הגוף ולהיפך, שהגוף מתחיל להירקב עת צאת הנשמה. מה שאנחנו כאן כינינו נשמה הוא קרא בשם "anima" .  התיאוריה של שטהל אינה מקורית. ה anima שלו תואר לפניו כבר בשמות אחרים כגון ,"טבע", "ארכיאוס"  ו"פנוימה".  אפשר להוסיף שעד היום איננו יודעים את המשמעות המלאה של המושג "חיים" וגם לא של המילה "נשמה".  שטהל ניסה לפשר בין הרופאים לבין אנשי הדת, אך בסופו של דבר לא אלה ולא אלה קבלו את דעותיו. הרופאים טענו כי המושג "אנימה" הוא שטות גמורה המנסה לפשט את תהליכי המחלות השונות. מהצד השני אנשי הדת התנגדו לניסיון לתת לנשמה תפקיד גשמי, תפקיד של הגנה, בעצם מין מערכת חיסון, המונעת ריקבון הגוף. אי הצלחת הדיעות של שטהל נבעה גם מאישיותו:- הוא היה אדם קשוח ולא קשוב לדעות  שונות משלו, לא סבל ביקורת והרופא הדגול בורהבה כינה אותו "הרופא החמוץ."


 


בן תקופתו של שטהל היה Friedrich Hoffman  וגם הוא היה פרופסור לרפואה  באותה האוניברסיטה, אוניברסיטת הלה. הופמן חי בין השנים 1660 ועד 1742. בניגוד לשטהל, הופמן היה אדם נעים לבריות והיו לו כל התכונות הדרושות לרופא מצליח. הייתה לו מרפאה עמוסה והוא גם התפרסם כמורה. הוא האמין בחומר מיקרוסקופי השומר על איזון של הגוף הבריא. מחלה אינה אלא עודף או חסר של החומר החיוני הזה. עודף חומר זה גורם למצב של "טונוס" – מצב האחראי למחלות חריפות ואילו חסר החומר מביא אדם לידי מחלה כרונית. לכן הטיפול למחלות חריפות הוא לתת תרופות מרגיעות ואילו למחלות כרוניות  – מתן של "tonic" –  ועד עצם היום הזה החולה באנגליה יבקש tonic   מרופאו כאשר רוצה להתחזק וכאשר הוא רוצה להתחזק ב  Pub  הוא מזמין gin and tonic.     


 

כתיבת תגובה