ספור אישי: החיים מחקים את העבודה


אמא מתה בוקר אחד בחודש אוקטובר שעבר.  אני בעצמי כבר בגיל העמידה ובמקצוע הרפואה. רבים מהמכרים שלי, שהם בני גילי, איבדו הורה בזמן האחרון ולכן אין זה מפתיע שגם אני חוויתי את האובדן הזה.  לא זו בלבד, אלא שאני מומחית לאתיקה רפואית ובמובנים מסוימים כבר הייתי מוכנה למותה של אמא. במובן אחר הייתי מופתעת ומבוהלת.


 


כאשר אמא מתה היא סבלה מדמנציה אך סיבת המוות הייתה מחלת לב. הדמנציה התחילה כבר לפני 10 שנים אך הלכה וגברה במיוחד לאחר מות אבי לפני שלוש שנים. בדרך כלל היא זכרה את שמות ששת הילדים שלה, אך לא תמיד. לפעמים היא התבלבלה וחשבה את אחד הילדים שלה לקרוב משפחה מרוחק יותר. היא הייתה זקוקה לעזרה רבה בכל הפעילויות היום יומיות. בתחילה מחלתה התבטאה בחרדה והיא התעצבנה לעיתים קרובות. מאוחר יותר הופיעו תופעות פרנואידיות. כל פעם שלא הצליחה למצוא חפץ שהיא חיפשה, היא חשדה שהחפץ נגנב. כאשר המחלה התפתחה היא נעשתה אדם נוח יותר וחייכה לכולם. כאשר נתקלה במצב שלא הבינה אותו, היא נהגה לומר "אני כבר לא יודעת לדייק".


כאשר אמא הייתה במצב זה, היא נתקפה בתופעה חדשה – התקפים של רעד ואיבוד הכרה. כאשר נלקחה לחדר מיון לאחר ההתקף הראשון  בדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת של המוח לא גילתה שום סטייה וכן האלקטרואנצפלוגרם לא הראה את השינויים האופייניים לפרכוסים. לאחר ההתקף השני הרופאים חיברו את אמא להולטר- אלקטרוקרדיוגרם וזה הראה שינויים של חסימה בהולכה עצבית בלב –  heart block. הרופאים היו מאושרים – יש אבחנה ויש טיפול. חייבים להתקין קוצב לב.


אך זה לא כל כך פשוט. אמא של אמא, סבלה גם היא בצורה דומה גם מדמנציה וגם מחסימה בהולכה בלב. התקינו לה קוצב לב עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת והיא חיה איתו במשך שתים עשרה שנה. ששת ילדיה הצטערו צער רב, שאי פעם הסכימו לטיפול זה. כי בשתים עשרה השנים הללו היא הייתה מנותקת מהמציאות  ומהמשפחה.


היא ישבה ללא תנועות ואילמת בכסא שלה ולא נראתה שמחה. כתוצאה אמא הזהירה אותנו לא פעם, שלא נסכים להתקין לה קוצב לב אם גם היא תסבול מדמנציה. פעם ראשונה שהנושא עלה לדיון היה כאשר אמא שלה הייתה עוד בחיים ודברה שטויות בשפה הצרפתית. אמא השביעה את אחותי לא להסכים להתקנת קוצב לב לה – כלומר לאמא – אם תהיה במצב דומה. היא השביעה אותי בעניין, כאשר שוחחנו פעם על סבתא. וכן אבא פעם ביקש ממני לא לתת קוצב לב לאמא אם היא לא בדעה צלולה.


בתקופה ההיא כאשר הייתה עדיין   in compus mentisכלומר בדעה צלולה, היא מנתה אותי לאפוטרופוס שלה בענייני בריאות. היו לה דעות נחרצות באשר לטיפולים מסויימים והיא דאגה לכך שלא יהיו אי-הבנות.


 


אך קרדיולוג הוזמן – ובא.  קרדיולוג צעיר, רציני ומכובד. הוא הקדיש זמן רב להסביר לנו את המצב ולענות לשאלות. הוא קבע בהחלטיות שאסור בימים אלה שאדם ימות מחסימה בהולכה בלב. בנוסף אין טיפול חליפי. הוא הניח שכאשר תמות, ללא קוצב לב, תהיה זו הרגשה דומה לטביעה במים. כאשר שאלנו אותו האם הוא יסכים להפסיק את פעולת קוצב הלב אם יתבקש לעשות זאת על ידינו?  הוא ענה שיסכים בתנאי שכל ששת הילדים יחתמו על הסכמתם בכתב.  מדבריו היה ברור שהמצב לא פשוט. כי מה יקרה אם הוא יעזוב את העיר או  אחד מהילדים לא יסכים להפסקת פעולת הניתוק ?


בשלב זה אמא כבר הייתה קצת מבולבלת וכאשר שאלנו את דעתה היא ענתה, מה שהרופא ממליץ – את זה נעשה. היינו בדילמה. האם נעשה מה שבקשה בימי צלילותה או מה שהיא מבקשת עכשיו ? התלבטנו והתווכחנו ללא סוף. אני הרגשתי שאצליח בבוא העת לנתק אותה מהקוצב לב ושכעת, כל עוד והיא יחסית צלולה,  אפשר להתקין את המכשיר. מנגד חלק מהאחים חשבו שזאת טעות להסכים לקוצב לב, אפילו שאמא כרגע מסכימה. בסוף הגענו לעמק השווה. כולם הסכימו וסמכו עלי לנתק את קוצב הלב כאשר איכות חייה של אמא תרד.


 


הקרדיולוג בא לאמא כבר לבוש במדי חדר ניתוח. "מה אתה רוצה ממני ?" היא שאלה. "באתי להביא אותך לחדר ניתוח כדי להשתיל לך קוצב לב". בשום פנים ואופן לא" היא ענתה בתקיפות. ”אתם הרופאים מגזימים בכל הטיפולים שאתם מבצעים באנשים זקנים כמוני. אחי שישב על ידה ניסה להסביר לאמא את הסיכון של הסירוב. "את מבינה אמא שללא קוצב לב תוחלת החיים שלך קצרה מאד." "היו לי חיים טובים וארוכים"  היא הכריזה " ואינני זקוקה לשום קוצב לב".  וכך בוטלה התקנת קוצב הלב.


הדברים לא התפתחו כפי שצפה הקרדיולוג. שמנו את אמא בהוספיס כדי לחסוך לה ביקורים לחדר מיון כל פעם שהיא מאבדת את ההכרה. מצבה הנפשי היה כזה שההתקפים לא הפחידו אותה. בכל התקף היא אבדה את ההכרה לכמה שניות, וכאשר היא התעוררה טענה שאין לה שום כאב. כמה שניות לאחר חזרת ההכרה, היא נרדמה מעייפות.  לפעמים היא סבלה מכמה התקפים ביום אחד ולפעמים הייתה הפוגה שנמשכה שבוע או יותר. יום אחד קצב הלב ירד, היא הרבתה להזיע ולקתה מקוצר נשימה. היא קבלה חמצן ומורפין וישנה רוב הזמן. ואז היא הלכה לעולמה.


 


אמא לא מתה מדמנציה כמו האימא שלה אלא ממחלת לב. עם זאת, היא הייתה במצב של דמנציה בעת פטירתה. ימיה האחרונים היו טובים ורגועים. היה אפשר לצפות שההתיעצויות האתיות הרבות שנתתי במשך חיי ידריכו אותי בימים קשים אלה, אך לא כן היה. ברור שגם אם למדת רפואה, כאשר קרוב משפחה חולה – הקרבה המשפחתית קודמת למקצוע הרפואי שלך. בסוף אמא בחכמתה כי רבה, החליטה את ההחלטה הנכונה.


 


הספור מובא מכתב העת Journal of the American Medical Association  מיום 9 לפברואר 2011


 

כתיבת תגובה