לפניכם סיפור אישי המובא מה- NEW ENGLAND JOURNAL OF MEDICIE , שבו מתארת המחברת את התחושות המורכבות של הצוות המטפל במחלקת החירום לאחר מותו של ילד.
אחרי מותו של ילד במחלקה לרפואה דחופה, המחברת (שבהמשך נקראת היא) שומעת סטודנט לרפואה שואל "האם זה נורמלי לא להרגיש עצוב?". שאלתו מעוררת גל של אהדה מצד האחיות. למרות העידוד שלהן, הוא נשאר שקט ומהורהר, והמחברת רואה מאחורי עיניו איך הוא עדיין מנסה להבין את מה שהוא ראה זה עתה. היא מאפשרת לו ולשאר התלמידים לעזוב זמן קצר לאחר מכן, למרות שהם רק באמצע הביקור שלהם. כשהיא צופה בסטודנט היוצא במורד המסדרון, היא נזכרת בתמונות שתלויות בטרקלין הרופאים המעודדות נימוסים נאותים וגם טכניקת איסוף תרביות-דם סטריליות. בנוסף יש שם תמונה של חתול הצ'שייר מהסיפור של אליס בארץ הפלאות, עם עיניו הגדולות וחיוך מתנשא, ובתסריט מסתלסל הכיתוב, "כמעט כולם מטורפים כאן".
המחברת מבינה שהילדה מתה כבר מהאופן שבו היא ראתה איך שהאחות נשאה אותה פנימה (בשתי הידיים ולא על החזה שלה) ומהעיניים של הילדה (לא פקוחות או סגורות אלא קבועות בתנוחה הנוראה הזו שבין שתי התנוחות הללו). היא למדה לקלוט את הרמזים האלה מאז שהחלה את התמחותה ברפואת חירום בילדים. התכונות הנדירות והלא טבעיות האלה, שלעתים קרובות מקדימות את התוצאות הגרועות ביותר. היא נזכרה ש"בצופן" הראשון שלה (החייאה, כאשר צוות החרום נקרא למקום במספר נתון של טלפון ה"צופן"), היא בהתה בעיניים פעורות וניסתה שלא להפריע בזמן הפעילות שנסחפה בה על ידי זרם האדרנלין של אנשים אחרים שפעלו בצופן. אבל החידוש דעך עם התרגול החוזר, והיא שמרה על מידה מסוימת של בהירות כאשר צוות החירום התחיל עם לחיצות על חזה המטופלת.
פעולת ההחייאה נמשכה 20 דקות וניתנו ארבעה סיבובי מנות של אפינפרין. אבל הילדה לא חזרה לעצמה. המחברת ניסתה להחדיר צינור לדרכי הנשימה שלה אבל הצליחה רק לנעוץ לה אותו במקום שבו השיניים עדיין לא יצאו. אחר כך היא הרגישה אשמה על הדם שניגר סביב הפה של החולה.
היא הרגישה אובדן, אבל יותר במובן של הכישלון שלהם להציל את החולה מאשר מהמוות של החולה עצמה. היה גם עצב, אם כי היא הבינה את זה יותר ממה שהרגישה; הלב שלה נשבר בצורה מוחית, כאילו היא קראה כותרת בעיתון או חותמת על כרטיס תנחומים.
תמיד הייתה לה מחשבה מציאותית, היא לא הייתה מתרגשת בקלות. זה מה שהיא אמרה לעצמה, לפחות, ככה זה איך שהיא תירצה לעצמה את הכניסה שלה לחדר של המטופלת הבאה רגעים אחדים אחרי מותה של הנערה הצעירה הזו. הקול שלה התקבע למצב מרגיע כשהיא ברכה פעוט מהסס. הוא היה כמו רוב הילדים בחדר המיון שהיה עצבני ועמוס, אבל בסך הכול הילד היה בריא מכדי להזדקק לטיפול חירום. החיות שלו הייתה מרעננת. היא עקבה אחר צעדיו הלא יציבים ברחבי החדר כשהוא ניסה להתחמק ממנה. היא ניסתה להיות מקסימה לאימו. שתיהן צחקו מהבדיחה שלה שלא הייתה כל כך מצחיקה. היא ביררה אם יש לאם שאלות. אך לא היו לה שאלות. היא נכנסה ויצאה מהחדר שלהם בתוך פחות מעשר דקות.
חלק מהנוכחים אמרו לה שהדברים ישתנו כשיהיו לה ילדים, וזה אולי נכון אבל זה הרגיש כמו תשובה לשאלה שמעולם היא לא שאלה. באמצע תהליך ה"צופן" היא שמה לב שהרופאה האחראית שלה מדברת מבעד לדמעותיה. רופאה זו התרחקה והיא תפסה את מקומה למרגלות המיטה. היא קבעה את זמן המוות של הילדה. אחר כך הרופאה האחרת סיפרה לה שזאת הייתה פעולת ה"צופן" הראשונה שלה מאז לידת בתה, שהייתה באותו גיל כמו הילדה שנפטרה.
בשלב זה, אב הבית לקח את גופתה של הילדה, וחדרה התרוקן, נוקה וחוטא עד שנדמה היה שמעולם לא נעשה בו כל שימוש. הילדה הייתה פשוט עוד "חולה" עבורה. אפילו את שם החולה היא לא למדה עד שהכול נגמר. אבל עדיין, השינוי הרגיש צורם. כל העניין הרגיש כמו טריק קסם, זה שבו מישהו מוזג בקבוק יין שלם לשקית נייר ואז הופך את השקית כדי להראות לך את החלק הפנימי, כשהוא ריק ויבש.
משתתפים אחרים אמרו שזה בסדר לא להיות עצובה, וזה, שוב, הרגיש כמו פתרון לבעיה אחרת לגמרי, שכן היא לא חיפשה עצב. אבל זה גם לא היה מצב שהיא לא הרגישה כלום. היה שם משהו אחר, מין כבדות מעיקה שיושבת כמו רהיט גדול בבית קטנטן. היא מצאה את המונח "צופן" כשם שמתאים למצבים אלה; איך לתאר טוב יותר את הדרכים השונות שבהן האובדן משתלט עלינו, לדבר בשפה של אי-נוחות וצער שכמעט בלתי אפשרי לפענח?
אחרי המשמרת שלה, היא עזבה את בית החולים כרגיל .היא מוצאה את עצמה נוהגת ברכב שלה לאט יותר בלילות כאלה. היא בדרך כלל שונאת לנסוע לעבודה וממנה, אבל הלילה הזה לא היה אכפת לה, החושך והשקט המקרר הצילו את העקצוץ חסר המנוחה. היא הורידה את חלון המכונית ונשמה אוויר קפוא. זה הרגיש טוב להיות לבד, אם כי הראש שלה עדיין הדהד מהמהומה שהשאירה מאחור.
אחד הנוכחים אמר לה שחשוב שיהיה טקס אחרי שדברים כאלה קורים. זו דרך להישאר מקורקעים נגד חוסר ההיגיון עם טרגדיות של אנשים אחרים. היא אמרה לעצמה שהיא מכירה קולגות שיש להם מנטרות שהם חוזרים עליהן לעצמם, מקומות שהם אוהבים ללכת אליהם, או שירים שהם אוהבים להאזין להם. היא השתהתה בחנייה אחרי שכיבתה את המכונית שלה.
היא עדיין לא הייתה מוכנה לחזור לחייה, להיות מוצפת במטח היציב של אנשים ושיחות ומטלות. תקתוק המנוע של המכונית שלה המשיך עד שהדממה שלו הצטרפה אליה. זה שקט שהיא הייתה יכולה לשלוט בו, העולם שבחוץ מוחזק במיצר כל עוד היא בוחרת בזה. אולי זה כל מה שטקס צריך להיות, בלילות כאלה – זו קביעה של שליטה.
האורות כבו כשהיא נכנסה לביתה, בעלה כבר ישן, אבל היא כבר הייתה רגילה לנווט בבית שלהם בחושך אחרי שהייתה חוזרת ממשמרת. בצעדים קלים היא החליפה את הבגדים, צחצחה שיניים ומצאה את דרכה לצד המיטה. בוהה בתקרה, כאשר שחזרה את הלילה בראשה. מותה של הילדה היה רק פסיק, הפסקה קצרה בשורה ארוכה של אירועי חום, הצטננויות וזיהומי בטן, ולראשונה נזכרה בסטודנטים לרפואה ששילחה הביתה מוקדם. היא חשבה איך שאנחנו כל כך ממהרים לפטור אותם, כדי לחסוך מהם את הבלגן שטרגדיות כאלה משאירות אחריהם. אם כי, בדיעבד, זה היה הדבר הקל ביותר לעשות - התחמקות במסווה של חסד. היא התחרטה על הקלות שבה הסטודנטים שוחררו.
אין שום דבר שהיא הייתה אומרת להם שהם לא שמעו כבר, כנראה מרופאים הרבה יותר מנוסים ממנה. אבל היא הייתה רוצה שהסטודנטים יישארו ויראו כמה מהר חדרה של הילדה נוקה ברגע שגופתה נעלמה, איך נמחקו כל עקבותיה, ואיך, לפני כן, כולם שתקו כשהם חלפו על פני חדרה, נשמרו ליד הקיר הנגדי. היא הייתה רוצה שהם יראו את כל הילדים האחרים שנכנסו לחדר אחריה, עצבניים או בוכים או קשוחים מכדי שיהיה להם אכפת, רבים מלווים באחים ובהורים סרבנים שצועקים וזועמים על כמה זמן שהם חיכו כל הזמן. היא הייתה רוצה שהם ישימו לב לדרכים שבהן הצוות חזר לעבודה, איך זה היה קל עבור חלק מאיתנו וקשה לאחרים. היא הייתה רוצה שהם יחוו את המרחבים הגבוליים של הרפואה בתוך מחלקת החירום - שבהם אובדן ושימור חיים חולקים לעתים קרובות חומה משותפת, כמו גם בריאות ומחלות, תסכול והקלה, עייפות ומאניה - ויראו איך כולנו מתמרנים את עצמנו בין קצוות עדינים כאלה כדי לא להיפגע.
נראה שחתול הצ'שייר עוקב אחרינו לכל מקום שאליו אנו הולכים, כפי שעשה עם אליס בארץ הפלאות, , והיא מבינה שדבריו "כמעט כולם מטורפים כאן", הם הבטחה לביטחון ערמומי שאנחנו לא סובלים את הטירוף הזה לבדנו. המוות ברפואה הוא לא כל כך שונה.
חלומות, רכים ומטושטשים, מושכים אותה לישון כשהיא מדמיינת את הסטודנט לרפואה, עדיין עם שאלות מאחורי עיניו, פונה לעזוב, והיא חושבת על כל מה שהייתה יכולה לעשות אחרת בערב ההוא. היא הניחה לעצמה שתמיד יש את הפעם הבאה.
מאמר זה פורסם ב-30 ביולי 2022 ב-NEJM.