לפניכם סיפור אישי המובא מה- NEW ENGLAND JOURNAL OF MEDICIE, שבו מתארת המחברת את התחושות המורכבות של הצוות המטפל טיפול פליאטיבי באשפוז בזמן מגפת הקורונה.
המחברת נזכרת באירוע בינואר 2021 שבו עבדה בצוות הטיפול הפליאטיבי באשפוז ובילתה את רוב היום הארוך בטיפול נמרץ, אותו היא מכנה "היום ששבר אותה". היא מתארת את החולה שבחדר שמעבר למסדרון, שהתקשה לנשום, למרות שהחמצן כבר נדחס במינון הכי גבוה שהוא יכול היה להגיע. החולה נראה מבעד לזכוכית, מניף את שרירי חזהו גבוה יותר, מנסה נואשות לתפוס עוד אוויר. הוא לא יוכל להמשיך עוד הרבה זמן. אפשר היה לראות רגשות דומים על הפנים של כל אנשי הצוות : "אנו לא יודעים אם אנו יכול לאבד עוד חולה היום". היא רצתה לחזור הביתה.
במקום זאת, הצוות התקשר למשפחת החולה, שרצתה לראותו. הצוות הסביר שהם אינם יכולים להיכנס לחדר, ולכן ההתקשרות בווידאו היא האפשרות היחידה. נשמעו את הקולות של המשפחה נקלטים בצד השני, שחרור האוויר הזעיר רמז שלפחות אדם אחד בכה.
כאשר המחברת הגיעה סוף סוף הביתה, בעלה בישל במטבח שבכניסה לבית ונסוג כמה מטרים משם כדי לתת לה מקום לעבור. הוא פחד שהיא תדביק אותו וששניהם יחלו. אפילו הכלב שלהם למד שקרצוף פירושו שהיא תלך היישר מהדלת למקלחת, והוא היה צריך לחכות. היא נכנסה למקלחת וניסתה לקרצף גם את המחשבות הקשות, אך בראשה ראתה תמונות של אנשים וירטואליים שנפרדים מיקיריהם. היא דחפה את ברז המים למים חמים יותר ותפסה הצצה לכדור טניס על מחצלת האמבטיה ולכלב שעמד בפתח. היא חשבה לעצמה, מתי נודע לכלב שאסור לו לגעת בה כשהיא חוזרת הביתה?
במשך חודשים, כמו רבים מחבריה וחברותיה למקצוע, המחברת אמרה בשקט מנטרה מוכרת: "אני בסדר"." אנחנו נהיה בסדר". היא נזכרת איך בצעירותה, המשפחה שלה נהגה במהלך סופת גשם, והנהגים של כמה מכוניות סמוכות איבדו שליטה. ההורים שלה הביטו בפנסים של משאית שהתקרבה אליהם כשאמא שלה התחילה לשיר, "אנחנו בסדר, זה בסדר, הכול בסדר", מנסה להרגיע אותם. כנראה שהמחברת בזמנו טענה בקול רם מהמושב האחורי שהיא לא ממש בסדר.
עם זה, כמבוגרת, היא למדה להעמיד פנים שהיא בסדר במשבר כי זו הייתה מיומנות חיונית בתחום הבריאות. כשעמיתיה לעבודה והיא התרעמו על כך שהם היו המומים לחלוטין מהמצב וסקרו תוכניות אסון שקיוו שלעולם לא ישתמשו בהן, היא הייתה צריכה להאמין למנטרה הזו. יום אחד, הצוות שלהם הוזעק למחלקת המיון כדי לראות חולה סרטן שהתקשה לנשום ולאחרונה אובחן כחיובי ל-SARS-CoV-2. היא הסתכלה בעיני חברתה לקבוצה שהייתה בהריון ואמרה לה שהיא תיכנס לבד. אך ההיא הנידה את ראשה, והן שתיהן לבשו את שכבות ציוד המגן האישי שלהן ונכנסו ביחד. האם זו הייתה ההחלטה הנכונה? היא לא ידעה.
השיחות בבית לא היו קלות יותר. העבודה בטיפול פליאטיבי תמיד הייתה כרוכה בלהיות נוכחת במשבר, לשבת עם צער, אבל עומק האובדן האנושי היה הרסני באופן שמעולם לא חוותה, ולא נותר לה הרבה מאוד מה לתת כשחזרה הביתה.
כאב לה לשמוע על תיאוריות הקונספירציה ששמעה, מאנשים שהיא אוהבת הקוראים לפחד שלה דרמטי מדי. היא התבוננה בכעס באנשים שהכירה שממעיטים בסיכונים של הידבקות ומכריזים על חירות הפרט במקום לעטות מסכה כשכל כך הרבה אנשים מתים. היא הרגישה שלכעס ולתשישות האלה לא היה לאן ללכת, כי היא נאלצה להמשיך: להמשיך לתמוך בחולים ובמשפחותיהם, להמשיך לתמוך בצוות שלה.
המחברת מתארת כיצד חשה מידה מסוימת של חרדה, אבל כמו הרבה אנשים ברפואה, היא הייתה ממזערת את זה, אומרת לעצמה שזה לא כל כך נורא, שלהיות קשובה לפרטים הקטנים יעזור למטופלים שלה, ועצבנות יכולה להיות מתועלת באופן שלילי לתוך העבודה שלה. הלחץ העצום של להיות רופא בזמן מגיפה התפוצץ כי הוא היה פתוח לרווחה. היא לא ישנה. לא היה לה זמן או אנרגיה לתחביבים שאהבה - לקרוא, לנגן מוזיקה, להיות בחוץ, לרדוף אחרי הכלב שלה. במשך חודשים היא יכולה להתמקד רק בצעד אחד או שניים קדימה. היא הוכשרה להכפיף את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלה למה שנדרש ממנה. אבל היא לא הייתה יכולה לעשות את זה לנצח. היא לא הייתה בסדר, והייתה צריכה להגיד את זה בקול רם. היא הייתה צריכה להיות מסוגלת לדבר על מה שהיא רואה; כבר היה לה מטפל שראתה במשך שנים. אך זה לא הספיק.
באפריל 2021, לאחר שנקטה במודע בצעדים ליצירת זמן נוסף למנוחה ולפעילות גופנית, היא נכנסה למשרדה של הרופאה המטפלת האחראית שלה במשימה. הם דיברו על מה שהיא עושה, על הצעדים החיוביים שעשתה, איך היא אוכלת טוב יותר, ישנה, ומתאמנת. היא ידעה שזה לא מספיק וגייסה אומץ להגיד את זה: "אני רוצה להתחיל לקחת תרופה נוגדת דיכאון". היא רצתה להרגיש שוב כמו עצמה, והגיע הזמן להפסיק לפחד מאופציה שיכולה לעזור. הרופאה שלה נראתה מופתעת, אבל התגובה שלה נשארה עימה: היא אמרה שברור שהיא חשבה על הבחירה הזאת, והיא תתמוך בה.
הכותבת מציינת כי ברפואה מקבלים כל הזמן מסרים על הצורך להחזיק מעמד עם זה, לדחוף את זה. ועם זה, טפסי רישוי ואישורים שונים שואלים לעתים קרובות באופן בלתי הולם, אם הרופא קיבל טיפול לבריאות הנפשית. לדעתה, הסטיגמה הכרוכה בכך פגעה בכוח העבודה.
ובכל זאת, למרות הצורך לצאת להצהיר על הצורך בטיפול, היא הרגישה כמו עצמה לראשונה מזה יותר משנה לאחר כמה חודשי טיפול. כשהיא חזרה הביתה מבית החולים, נותרה לה אנרגיה לעצמה ולמשפחתה, והיא הצליחה לקחת ימי חופש כשלא הייתה בכוננות. יותר מכך, היא אף מצאה עצמה כותבת, קוראת ואף לוקחת חלק מסדנאות יצירה.
היא נכנסה לתפקיד מנהיגותי חדש, ויצרה במסגרתו פתיחות, עם הצוות והחניכים, לגבי הצורך בהצבת גבולות. כשנה לאחר שקיבלה את ההחלטה לדבר בקול רם עם המשפחה שלה ועם הרופאה שלה, היא יודעת שהתמיכה בבריאות הנפשית שלה הייתה ההחלטה הטובה ביותר שיכולה הייתה לקבל. המנטרה החדשה שלה, חקוקה על צמיד סביב פרק כף היד שלה, היא: אני בן אדם.
מאמר זה פורסם ב-10 בספטמבר 2022 ב-NEJM.