לפניכם סיפור אישי המובא מה- NEW ENGLAND JOURNAL OF MEDICIE - שבו נוכל אנו ברובינו לחוות שנית את הרגשות שלנו בעבודתנו בחדר המיון העמוס.
הסיפור מתחיל בתיאור מצב: עד השעה 21:00 רופאי הבית הרגישו כבר שהם הפסידו את ה"משחק". רשימות של שמות חולים, תסמינים, מספרי חדרים, כולם התחרו על המקום במלבן הצפוף שעל לוח המחיקה היבש: כאבי בטן, כאבי גב, חולשה/סחרחורת, גוף זר, פצע ירי, מילאו את שורות הפרטים של החולים, ולצידם ההחלטה האם לקבל את החולים לאשפוז.
איתורית הטראומה צפצפה לרופאים בלי הרף, כפפות התכסו בדם, הושלו וחדשות הושמו במקומן. חולים עם פצעי ירי בלעו את נוזל הבדיקה של "מילקשייק" הבריום שלהם והתגלגלו למקום של בדיקת סורק ה-CT.
כאשר מטופל היה נסער, סירב לשתות את שייק הבריום, איים להתגלגל מהמיטה, אגרף אגרופים ובעט באוויר- הרופאות והרופאים לקחו את השליטה. הצינור הוכנס לקנה הנשימה והמח הורדם על ידי סוג אחר של סם חלבי. "לילה טוב!" צעק מנתח הטראומה לחולה שהיה כעת צייתן.
בקומה העליונה, אחות טראומה קראה לרופא הבית. מטופלת פוסט-כירורגית שלפה ממקומו את הצינור האנדו-טרכאלי שלה. החולה התרוצצה, הוזה, היפוקסית. הרופא רץ ליחידה והזמין תרופות. הוא החליף את הצינור האנדוטרכאלי ומיהר לחזור למחלקת המיון כדי לענות על קריאת טראומה נוספת. נער בן 16 עם פגיעת ראש סגורה, שהוכה באגרופים על ידי גבר במשחק כדורסל. הוא היה ערני, אבל לא ענה על השאלות כראוי; עצבני, לא מאורגן, לא קוהרנטי; לא נראו פציעות אחרות. הרופא רץ איתו לסורק ה-CT. אבל ברגע שהגיע, החולה לא הסכים לשכב בשקט, אלא התיישב, דיבר בגסות והניף את זרועותיו. "הוא ילד ממש טוב", אמר אביו כשהגיע. "הוא מעולם לא גרם לצרות".
הרופאים הרדימו את מוחו של החולה, אך הוא עדיין התנועע. לכן הם נתנו לו מינונים גבוהים יותר של תרופות, אך ללא הועיל. "הוא צריך צינור!" רופא הבית צעק ואז הם השיגו שליטה. בדיקת ה-CT של מוחו לא הראתה פתולוגיה חריפה, ולמרות הטיפול באגוניסטים של קולטני GABA המטופל לא הפסיק להילחם ברופאים, שמצידם לא הצליחו למצוא לו מיטה בבית החולים. איתורית הטראומה המשיכה לצפצף, הנער בן ה-16 הועבר לבית חולים סמוך ורופא הבית חזר למיון.
הרופא שלנו הועבר לטיפול נמרץ כירורגי, שם פגש חולה שהפך למשותק קוואדריפלגי (quadriplegic) בעקבות פצע ירי בצווארו היה במצוקה: למרות החיבור למכונת ההנשמה, רמות החמצן שלו ירדו מהר. הוא היה שטוף זיעה, עיניו חיפשו בקדחתנות את פנינו. הוא טבע. רופא הבית נלחם בבהלה הגואה שלו. "חייבים להישאר בשליטה" הוא אמר לעצמו.
לאחר ניסוי וטעיה, טעיה וניסוי, מצא הרופא ותיקן את הדליפה שבבלון הראשי בצינור האנדוטרכאלי של החולה. המספרים של ריווי החמצן על הצג עלו; ניצחון זמני. הרופא רץ בחזרה למחלקת החירום לטראומה נוספת.
הם היו באזור מלחמה, והמטופלים זרמו משדה הקרב העירוני המקיף את בית החולים. אורות האצטדיון האירו את הרחוב בלילה, בעוד מגדל שמירה שבפינה אחת נותר פנוי כל הזמן.
הרופא מספר שהמסלול של פצע הירי מרגיש כמעט קפריזי: הכדורים נתקעים בלא רחם ברקמה הרכה של בשר השוק בסובך או מתנתקים בצורה מסוכנת מהעצמות ועוברים דרך איברי הגוף. פאסיוטומיות (fasciotomies) ברגליים משחררות שרירים אדומים בולטים המנצנצים תחת אורות בית החולים. כדור אשר חוצה את המעיים ונתקע בעצם, גורם לאלח דם חמור. הפיזיקה היא גורלית. בלילה הזה צפצפה איתורית הטראומה שלו 17 פעמים.
ולמרות הכול, גם הלילה הזה נגמר, משמרות יום נכנסו פנימה, זרם החולים הואט.
כעת רופאי משמרת הלילה יכלו לשבת ולבחון את רשימת המטופלים שלהם. הם קיבלו טלפון מהרדיולוג בשעות היום שסקר את תוצאות בדיקות הרדיולוגיה של הלילה, ונתן פרשנות מתוקנת לבדיקת הראש ב-CT של החולה בן ה-16. היה לו שבר גדול בגולגולת שלא נראה בתחילה. הכול היה הגיוני. הוא לא היה מורעל. הוא לא היה אחד שעושה צרות. הוא עשה הרנייציה של המוח! החולה הובהל שוב לסורק ה-CT שהראה את מוחו הבצקתי מחליק במורד המדרון החלקלק של גולגולתו. הוא הובל מיד לחדר הניתוח. חתיכות גולגולת הוסרו כדי לאפשר לרקמת המוח הג'לטינית שלו לתפוח כמו בצק.
השורה התחתונה, לפי רופא הטראומה, היא שהמפה שמקבלים הרופאים במהלך ההכשרה הרפואית אינה מראה להם היכן "לקבור את המתים" שלהם. לדבריו, חיפש במשך שנים דרך למציאת המינון בשביל אובדן, טעות או חרטה. רק אחרי שהוא וויתר על נרטיב השליטה – ובחר בסליחה, בסקרנות ובאהבה – הוא מצא שלווה. אהבת אב לבנו, אהבת הרופאים לעצמם גם כאשר הם נאבקים ונכשלים. אהבה שיכולה לפתוח לבבות ומחשבות, "אהבה שפורחת כמו אדמונית, שמפילה בעדינות את עלי הכותרת שלה כמו זיכרונות של ילד שמשחק במשחק", הוא מסכם.
מאמר זה פורסם ב-15 באוקטובר 2022 ב-NEJM.
NEJM October 15, 2022
DOI: 10.1056/NEJMp2208939